היא הייתה לידי , חיבקה אותי בחום ואהבה וברגע שעיניי קלטו את
עיניה שפתינו נפגשו וכל החום המדהים שלה עבר אליי, רטוב, מלטף,
ושוב התעוררתי .
פניי היו סמוקות ושערי סתור , לא יכולתי לשאת את המחשבה שאפילו
לי , החלום הינו בגדר חידה אפלולית .
יצאתי מהמיטה מנסה למחוק את המחשבות , ההרגשה הייתה כמו שיכרון
חושים אבל בספק אם בכלל ידעתי למה .אחרי שבוע וחצי שלא נכנסתי
בשער בית ספר, החלטתי להפתיע את מי שצריך ולהיכנס לשיעור
ההיסטוריה הראשון שלי במחצית , גם אם זה לא היה בראש הדברים
שמעניינים אותי באותו הרגע. המורה הסתכלה עליי כאילו נפלתי
מהחלל , מי את בכלל ומה את עושה פה, שנייה, את תלמידה שלי ?!
(כמובן שהשיחה לא באמת התקיימה אלא רק בראש שלי, אבל הרעיון
עצמו היה די ברור לעין רק מהמבט שהיא נתנה לי ..) . התיישבתי
בשולחן האחרון בכיתה, מנסה להימנע מקשר עין עם אנשים שלא רציתי
שיבחינו בהבעתי הסתמית . לידי ישבה נטע, בחורה בלונדינית עם כל
הסטיגמות המתלוות "יא, שנה לא ראינו אותך, כאילו, איפה היית?"
לא אכחיש שבאותו רגע סף הסבלנות שלי קיבל ממד חדש, לא מספיק
שאני כזו נחמדה להגיע לשיעור היסטוריה, אני גם מקבלת קבלת פנים
מקסימה ומלבבת, כזו שגורמת לכל אחת פשוט לאבד את הראש...
במחשבה שנייה, לא.
השיעור עבר באיטיות נוראית, דבר שגרם לי להיזכר למה בכלל
נמנעתי מלהגיע לבית ספר מההתחלה , כעסתי על עצמי שאני אפילו לא
מנסה למרות שידעתי שהצד הרע שלי ישר יגיד שזה גם ככה לא משנה ,
חכם זה מי שיש לו ניסיון חיים , ואולי במובן מסוים זה נכון ,
אבל בעולם הריאליסטי שלנו זה כבר משהו אחר לחלוטין, פה יש רק
את המצליח ואת העצלן , ומי שעצלן (כמוני) יכול רק לחלום על
דברים שבעולם חומרני היו יכולים להיות שלו .
ההליכה הביתה עשתה לי טוב, הסקתי מסקנות ביני ובין עצמי מנסה
להבין למה אני חייבת משהו לכל אחד שני שפוגש אותי ברחוב , מאז
שהוא הלך ממני אתמול , יצא לי לחשוב על המון דברים , על היחסים
שלנו , על עצמי , והבנתי שאני לא תמיד צריכה ללכת לפי מה שעושה
טוב לאחרים ,אלא להשאיר קצת מקום לעצמי , לנשום ולחיות . השחור
והלבן שהיו הצבעים המנחים בחיים שלי פתאום הפכו לקשת שלמה של
אפשרויות , קשת שלמה של צבעים חדשים שלא יצא לי לראות עד שהיה
את הקליק ששחרר אותי מהעבר .
כשהגעתי הביתה ישר הלכתי למחשב , המפלט הקטן שלי . מקשיבה
לרובים ושושנים בזמן שהמחשבות עליה צפות לי בראש כמו שברים
קטנים של סירה אחרי סופה .. ניסיתי לדחוק את זה עכשיו , רציתי
ולא רציתי לחשוב על החלום , לנסות להבין אותו , כל זה היה יותר
מדי בשבילי .
איפה ההורים שלי בכל הסיפור הזה אתם שואלים ?
ההורים שלי חיים בנפרד , אבא גר באפריקה באיזו מדינה ענייה
ועוזר לאנשים חולים , ממש גיבור האומה , ואימא גרה לה בוילה
נחמדה בסביון עם בעלה החדש שלא חסר לו שטרות בבנק .. ואני ..
אני גרה עם סבתא , סבא נפטר לפני כמה שנים והיא כל כך בודדה אז
נשארתי לגור אתה , לא שאימא ממש רצתה אותי אבל סך הכל סבתא
הרבה יותר נוחה למגורים .
קיבלתי אי מייל חדש , הכותרת המוזרה "רציתי לדבר" גרמה לי
לחשוב שהשולח הוא לא אחר מאשר הילדון שלי , אבל מסתבר שלא ..
הכתובת לא תאמה . מי זה יכול להיות ? הרי אני לא מדברת עם
אנשים דרך האי מייל במיוחד לא אנשים שחושבים שאני מספיק מיוחדת
שהם שולחים לי הודעה לאי מייל שהנושא שלה זה "רציתי לדבר" .
לחצתי על הלינק הכחול ועל המסך הופיעו כמה שורות בכתב יד
ותמונה .. תמונה של מישהי .. היא הייתה יפיפייה , כמו
הדוגמניות האלו שרואים במגזינים של אופנה שמקבלים ביום שישי עם
עיתון החדשות , שיער בלונדיני ארוך ועיניים ירוקות בהירות ..
ועור .. עור בהיר בלי פגם אחד , כאילו היא איזה ציור שמישהו
צייר ושמר עליו בתוך קופסה מיוחדת .
קראתי באיטיות את השורות שהיו מעל לתמונה , "היי את , לא אמרת
לי איך קוראים לך , אבל נתת לי את כתובת האי מייל שלך , החלטתי
לשלוח לך מכתב , אולי תשלחי לי את השם שלך .. דיברנו לא מזמן
,מקווה שאת זוכרת , שיחה מיוחדת שכזו , נשמעת אז טיפה מדוכאת ,
רציתי לעודד אותך אבל ריחפת בין השורות . אם התשובה שלך תתאחר
אני אדע שלא יהיה לי סיכוי לשמח אותך . שלך לנצח " .
זאת היא .. עם הניק ניים המיוחד זאת שקלטה את מבטי מההתחלה ..
שמחתי לדעת שבאמת אכפת לה , או שמה לא ממש והיא רק רוצה להכיר
חברים חדשים , כמו בולים לאוסף . כך או כך החלטתי להחזיר לה
תשובה .. התלבטתי בין תשובה כנה לבין תשובה שנראית הגיונית אבל
היא בעצם ליטוש של כל מה שיושב לי בראש , הבחירה הסופית נראתה
מעט מאולצת .
"יש לך תמונה מאוד .. מחמיאה , קוראים לי רעות , ולך ? אני לא
דכאונית כמו שאני נשמעת , אולי רק טיפה , לרוב אני עסוקה
בתהיות חסרות משמעות על מידת הלחות באוויר אבל .. אני מאמינה
שאני לפחות נשמעת מעניינת . אני לא צריכה עידוד ! אני צריכה
להבין כמה דברים . כמו כולם , אולי אפילו כמוך. שלך."  
אם חשבתי עד עכשיו שהעולם משוגע ואני הנורמלית הכל התגלה כמו
קצת אמת והרבה הרבה שקרים קטנים מפוסלים באדיקות סביבה .
יצאתי לעולם בהרגשה של ילדה גדולה שמבינה איך העולם פועל , כמו
שעון עניתי כל פעם ששאלו אותי,
אולי טעיתי בניסוח .. אולי זה בכלל לא שעון אלא איזה משהו דפוק
שלא יודע לתפקד , ואולי הכל השפיע עליי ואני עכשיו סתם מן בובה
קטנה במשחק הזה שקוראים לו מציאות . מנסה להבחין בין הצד השפוי
לצד המשתגע . לא רוצה להגיע לשם ! לא רוצה להיות מאלו שטוענים
שהם דכאוניים , שלא מדברים עם אף אחד ויושבים ומרחמים על עצמם
כמו ילדים קטנים , אני רוצה לצאת ולחיות ולעשות מה שאני רוצה!
ומה שעושה לי נעים .. היא עושה לי נעים ..
לא יכולתי לישון הלילה , בחוץ היו שמיים נקיים מעננים וירח מלא
זרח וכיסה את החצר במן הילה לבנה , רוח חמה ומחניקה זרמה אל
חלל החדר מהחלון הפתוח , מנסה לגרום לי להרגיש חנוקה , בדיוק
כמוה .
ציירתי על הקיר שלי דמות של אישה ובתוכה שעון , השעות היה שבור
, אולי כדי לסמל אותה , השעון שלה היה שבור , היא חיה לפי הקצב
שלה .. לפי התנאים שלה .. כל הקפיצים שהיו אמורים לעבוד כמו
מכונה משומנת פסקו מזמן .. מהרגע שהיא החליטה שהיא תהיה על
הקיר שלי , או שמה אני סתם מנסה לתרץ עכשיו את הסיבה מדוע זה
העולם משתגע ולא אני .
האצבעות שלי נהיו שחורות מהעיפרון אז החלטתי להפסיק ולקבור את
עצמי תחת מטח של רחמים , קורה לי מדי פעם , נכנסתי לאמבטיה ,
נותנת למים החמים להטביע את כל מה שאני מרגישה ,  החום והאדים
עשו את שלהם .. יצאתי עטופה במגבת לבנה ענקית והתכרבלתי ערומה
במיטה מעבירה עוד לילה בדרך ליום חדש .
הבוקר היה חיוור ואפלולי , נרמזתי ע"י סבתא שכדאי לי לקום כי
אני צריכה ללכת אתה לשוק היום לקנות .. נראה לי שירקות .
קיוויתי שאולי היא תוותר לי אבל היא החליטה להציק לי עד שקמתי
ישר נתקלתי בערמת ספרים שנחה על הרצפה לא משמשת לכלום חוץ
מליופי ..
התלבשתי בכמה סמרטוטים שנחו לי על המדף בארון ושתיתי במהירות
את השוקו שסבתא הכינה לי , למרות שהוא בקושי עבר בגרון ,
הדמעות של אתמול עוד חנקו אותי , מנסות לרמוז שזמנן עוד לא עבר
והן עוד קיימות. סבתא זירזה אותי לצאת ויצאנו שתינו באוטובוס
לשוק המקומי מפלסות את דרך בין כל האנשים האלו שנראה שהסיבה
היחידה שלהם לקיום תלויה בירקותדגים שהם הולכים לקנות עכשיו .
בכלל אך פעם לא הבנתי את הצורך ללכת להידחס בין כל כך הרבה
אנשים מיוזעים ועייפים בבוקר כשיש מטר מהבית סופר אבל סבתא
טוענת ששוק זה מקום מאוד מיוחד , אפשר לפגוש מכרים ותיקים
וכמובן להתווכח עם הסוחרים על המחיר של קילו תפוחים . אני בכלל
לא אוהבת תפוחים.
במשך יותר משעתיים הסתובבנו במקום העמוס הזה , בחיים לא חשבתי
שיכול להיות לי יותר חם מאשר באותו יום אבל מסתבר שכל דבר
אפשרי .. סחבתי את הדברים כדי להקל על סבתא עד הבית ואז אמרתי
לה שאני יוצאת להפסקה קצרה למשך שעות האור , ושסביר להניח שאני
אהיה בטיילת , משכני החביב .
למה חביב ? אנשים .
אנשים תמיד היו יצורים שאהבתי לחקור , אנשים יפים ואנשים
מכוערים וכאלו שרבים עם הילדים לאן ללכת לסופרלנד או ללונה
פארק , אנשים גבוהים ואנשים שאין להם לאן ללכת אז הם לא הולכים
לשום מקום ויושבים בטיילת ומנתחים אנשים אחרים .