הוא עמד על הבמה, עיניו פתוחות, בולעות את הקהל במבט של
טירוף.
הוציא ספר מכיסו, תמונתו מוטבעת על הכריכה האחורית, הביט בו
בסלידה והחל קורע אותו, דף אחר דף, נותן לקרעים ליפול באיטיות
על הבמה הקרה. דיבר בשקט, כמעט בלחש, כמו ילד מפוחד. דיבר על
הכעס והאכזבה, על המילים הריקות שיצאו מתוכו, על השחיתות
והכיעור של האנשים שהבטיחו לו הכל, אבל לא הבטיחו לקיים.
אפילו פנה אל מישהי בקהל, חודר בעיניו את גופה, מנער את נשמתה.
אמר לה שיהיה זה כה נחמד, כה טהור, כה נאור ועלוב לכתוב על זה
סיפור קצר: "אומללותו של משורר".
לבסוף פנה אליי. גם אליי.
פנה לקהל, כמו נביא של זעם, הזהיר מפני הריקנות, מפני האשליה,
הבועה בה אנו חיים. הבטיח שחוץ מזיונים לא נמצא כאן את האמת,
שהגיע הזמן שניפתח את העיניים כמו שהוא עשה מזמן, מתרחק מאתנו
כמו מאש שורפת, טמאה.
את הספר ניסה לשרוף אך אפילו בזאת לא צלח.
משורר אומלל, עומד על במה ריקה, מול חצי קהל דומם.
לבסוף נתן לספר לצנוח מידיו הרועדות, בועט בו אל עבר הבאר
שמאחוריי, ואחר עוזב בזעם את הבמה, משאיר אותי המום.

אכן איש אומלל.
ואני?
אני כתבתי על זה סיפור בנאלי, כמו שהציע שתעשה.