אבא: לפני 15 שנה בערך, בפנייה ימינה, דרסתי פה איזה זקן
שחצה את הכביש.
בן (המום): דרסת הולך רגל?!
אמא: פגע, לא דרס.
אבא: כן, חבטה.
אמא: מה?
אבא: חבטה, חבטה, זה מה שזה היה, חבטה.
אמא: אה, חבטה זה בסדר.
אבא (בגאווה): חתן פרס ישראל לתנ"ך. פגעתי בחתן פרס
ישראל לתנ"ך.
בן: כבוד...
אבא: באמת היה לי כבוד.
בן: ומה עשית אז?
אבא: עזרתי לו לקום ולקחתי אותו הביתה.
אמא: לא לקחת אותו לבית חולים?!?!
אבא: הצעתי לו, אבל הוא אמר בלי בית חולים.
בן: נו ואז מה עשית?
אבא: כלום. לקחתי אותו הביתה וזהו. הוא לא רצה כלום. הוא
היה תימני.
בן: קשוחים התימנים האלה.
אבא: כן...
אמא: ומה עם ביטוח, פיצוי? לא היו עם זה בעיות אז?
אבא: לא. לא היו בעיות.
אמא: אני דווקא זוכרת שהיו בעיות עם המשטרה, בית משפט,
משהו כזה.
בן (בשקט): אם את זוכרת למה את שואלת?
אמא: מה אמרת?!
בן: כלום, סתם השתעלתי.
אבא: אני לא זוכר שהיו עם זה בעיות.
בן: תגיד אבא.
אבא: מה?
בן: כשלקחת אותו הביתה, הוא הציע לך לשבת אצלו, לארח אותך
בבית שלו?
אבא: לא.
בן: מוזר, פעם למדנו בבית ספר שהתימנים הם מכניסי אורחים.
אבא: אתה מתבלבל בן, הבדואים הם מכניסי אורחים, לא
התימנים.
בן: אז מה עושים התימנים?
אבא: התימנים עושים סחוג בנזונה.
בן: אני לא יכול לאכול סחוג, אמא אמרה שזה ייעשה לי חור
בקיבה.
אבא: אמא שלך...
אמא: אמא שלו מה?!
אבא: כלום, סתם השתעלתי. |