עדיין לא התאבלתי עלייך,
נער בעל עיני המראה,
עשרים ושבע שנות עלומיך
לא האריכו למחוק את חיותך,
פני עלם מבויש, כשל אדם שנתפס במעשהו...
אלך למסבאה, שם אפרוק את צערי,
הרי לא נפרדנו אם לא היינו ביחד מעולם,
איך שנהגנו להתבונן, אחד בעיניו של השני למשך רגעים
אינסופיים, עד שקורי השינה נטוו סביב עינינו,
הרי התוודית בחיבתך ההולכת וגדלה כלפיי,
ולא זיכיתי אותך בדמעותיי עדיין...
זכור, אנא  ממך, את שלחשו שפתיי חלושות,
בעת החיבוק האחרון והחם,
"הדממה ששרתה ברגעים שבילינו יחד
הכילה יותר מילים משיכלו לעשות זאת
השיחות שפיתחנו, הרגעים ההומים..."
חיוך כחיזוק, ממני, אלייך, אחרון...
ואות, מכתב, מבט נוסף
לא יקבלו, אהוב מאהובה, אהובה מאהוב,
בלתי מוכרזים,
שרק עכשיו מעכלים את המעשה הערטילאי
שנעשה, בעת השעות הספורות
של החום האנושי, אי - מוגן,
על רקע הדממה השואגת,
של החורף הנצחי.