הוא מניח את השפופרת וגונב הצצה בשעון שעל הקיר. שתים-עשרה
דקות  אחרי חמש. פטיפון ישן שמוצב בפינה מנגן את הפסטורלית של
בטהובן. הוא קם, ניגש לחלון ומביט החוצה אל העולם שמתחיל
להחשיך. למטה ברחוב הוא רואה עשרות אנשים ממהרים הביתה
מהעבודה. אמריקאים מפגרים, הוא חושב לעצמו, מתבונן בחליפות
המהודרות שלהם ומניד בראשו.
הוא מביט בטלפון הדומם ומתקרב אליו. "נו!" הוא צועק עליו,
"תצלצל כבר!" הוא מרים את השפופרת ומקשיב. יש צליל חיוג. הוא
סוגר, לוקח סיגריה אחת מחפיסת הווינסטון הרכה שמונחת ליד
הטלפון ומצית אותה. הוא חוזר לחלון ובדרך מציץ בדמותו במראה.
לבוש בבוקסר שורטס וגופיה שהיתה פעם לבנה. הוא מתקרב להביט
בפניו, פנים מבוגרות, הוא מרגיש, העיניים האלה, שממצמצות אליו,
כבר ראו הכל. הכל, חוץ מהדבר האמיתי. הוא מביט שוב לעבר
הטלפון, לוקח שאיפה מהסיגריה ,מסתובב בחזרה ומשחרר ענן אפור
וסמיך על דמותו במראה. לאחר התפוגגות העשן, מופיעה מולו,
להפתעתו, אותה דמות מוכרת. מוזר, הוא ממש ציפה לראות שם משהו
אחר.
הוא מגיע לבסוף בחזרה לחלון ומאפר החוצה אל האוויר הניו-יורקי.

ניו יורק. הוא כבר לא זוכר כמה זמן הוא נמצא כאן, בעיר הענקית
הזאת, בחדר הקטן הזה. עומד ליד החלון ומחכה. מעשן ומחכה.
מפעם לפעם עוד חודרים אליו הצלילים הנפלאים של לודוויג, ועולות
בו תמונות פנטזיה של פגסוסים, נימפות וקנטאורים.
זה יגיע, הוא בטוח.