היא בהתה בתקרה כאילו רוצה להגיד משהו אבל נגמרו לה המילים, או
שאולי לא נגמרו אולי יש לה הרבה מה לומר אבל היא לא תגיד כלום
עכשיו היא תעשה דווקא היא תעשה הכל כדי לגרום להם לסבל
וייסורים, אולי כך ירגישו משהו ממה שהיא הרגישה בשנים
האחרונות, אולי סוף סוף יקלטו את חומרת הבעיה. כמובן שהיא יכלה
לנקוף אמצעים דראסטיים יותר לצעוק עליהם כמו שהאחרת עשתה לשלוף
סכין מהמגירה ולהתחיל לחתוך, אך היא בחרה בדרך השלווה יותר, אי
זמינות נפשית זמנית, אולי בעצם תמידית. עד שיקלטו או אולי קצת
יותר , כשיהיה לא את האומץ לשנות משהו. בינתיים זה כיף היה לה
סתם לבהות בתיקרה לחקור כל סדק וסדק לעומק, לאט לאט זה הפסיק
להיות כיף כי אי אפשר סתם לשכב על הגב בלי לחשוב כלום היא
ניסתה אבל לא הצליחה המחשבות באות בכל זאת. היא קיוותה שילכו
אבל ידעה שהמחשבות לא נוהגות ללכת כי הרי הן אוהבות חברה הן
אוהבות להטריד ולהרגיז לייסר לאמלל. היא ידעה שאם אי פעם מישהו
יחקור את המחשבות שלה הוא יזדעזע ויעדיף לאשפז אותה במקום
לראות אותה עוד פעם אחת, לכך בכל כוחה ניסתה לדבר בנימוס אל
המחשבות לבקשן לעזוב אך הן בשלהן הן נהנו מתשומת הלב וחוץ מזה
החשיבו את מוחה הקט למזרן הכי נוח שאי פעם נוצר. לכן היא שכבה
שם שעות על גבי שעות מנסה להחליט מה לעשות קודם לחתוך את
הוורידים או לתקוע סכין במוח, בשני המקרים היא תחסל את יעדה
הסופי- הכאב, שגם הוא נהנה רבות מחברתה אך ברצונה כרגע להרוג
קודם כל את הסוררות שנשכבות על מוחה, ללמדן מהו כאב אמיתי.
אבל היא לא רצתה למות, אם כל הכאב והמחשבות שאהבו אותה קצת
יותר מדי היא לא רצתה למות, זה הכל היה משחק אחד גדול. אבל לכל
משחק יש סוף, עוד תוהה היא מה לעשות עם הטורדניות הקטנות, היא
שומעת קול שקורא לה שם מבחוץ מחוץ למתחם הפרטי שלה, מחוץ לבועה
הנראית לא נראית, אותה היא יצרה ביתר של כישרוניות עם שכבות של
חוסר ביטחון עצמי, שנאה עצמית והערכה עצמית מאוד נמוכהוכן
תוספת מחזקת של כמה מערכות יחסים כושלות. בדרך כלל הקולות
שנשמעו מבעד לבועה היו עמומים ולא ברורים אך כעת זה נשמע כאילו
מדבר מישהו ממש קרוב כאילו הוא חדר אחת מחומותיה של הבועה, אבל
זאת הייתה רק אשליה נעימה.
היא ידעה שלא תוכל להמשיך כך לנצח אבל רק עוד קצת, רק עוד יום
יומיים, היא תקום כי ממילא הגיע הזמן ללכת לפסיכולוג שלא ראתה
כבר הרבה זמן ולתת לו דו"ח מצב