בפעם האחרונה שירו לי בראש זה טיפה כאב. דיממתי כמו כל פעם
ונפלתי כמו כל פעם רק שהפעם זה גם כאב. הדם לכלך את הוילון, מה
שגרם לאימא לבכות, ואני נפלתי בחוזקה על הקצה של כורסת
הטלוויזיה של אבא ומשם לרצפה. זה לא הפעם הראשונה שזה קורה,
כלומר, ירו לי בראש לפחות אחת עשרה פעם. אבל הפעם זה היה שונה.
הפעם זה כאב. זה לא כאב בגלל שנפלתי על הכורסה או בגלל שאימא
בכתה, זה היה כאב של פצע, כזה שלא יכול להגליד, כזה שלא נעלם
לעולם, כזה שרק בעל מקצוע יכול לטפל בו וגם אז זה משאיר צלקת.
אבל הרי בסוף, במצב של ירייה נורמאלית בראש, לא מרגישים שיש
צלקת בכלל כי למרות שהיא תקועה בראש, היא בדרך כלל תקועה עמוק
מידי בשביל שיוכלו לראות או לדעת עליה ומה שלא יודעים לא
מזיק.
הפעם ידעתי שאני ארגיש את הצלקת שתישאר. ידעתי שהצלקת לא באמת
תסגור את הפצע אלא רק תגרום לו לדעוך. הוא לא יעלם. הוא כאב.
הוא עדיין כואב... קשה לי להגיד אם יכאב בעתיד כי אני כרגע
בהסתכלות שאינה ניתנת להפסקה או הפרעה על ההווה אבל הדבר הבטוח
הוא שאם השנייה הבאה היא כבר עתיד אז אפשר לומר שזה יכאב.
אימא לקחה את הוילון, הצמידה אותו לפניה ובכתה בקול. אבא ליטף
את כורסת הטלוויזיה, בדק שהיא עדיין תקינה והתיישב עליה ביתר
נוחות. לי כאב. הרגשתי דמעה קטנה מתגלגלת על הלחי אבל זה כבר
לא ריגש אותי. הדמעות זה חלק מהעניין.
עכשיו הכאב היה בלתי נסבל. בדיוק ברגע שאימא בכתה ואבא התרווח.
ניסיתי לקום אבל ללא הצלחה. זו הייתה ירייה משתקת.
לאט לאט הכאב התחזק ואני נעלמתי. אימא הפסיקה לבכות ואבא נרדם.
עכשיו נשאר רק כאב.