כל ערב, אחרי שהיינו גומרים את העבודה, מחנים את המשאית
ונועלים את הדלתות של הכניסה לחניה מהשדרה החמישית, באזור המיט
פאק, היינו יושבים בשולחן הקבלה של המשרד ומשחקים פוקר.  כבר
שנה שאני עובד ביחד עם החברה במובינג, ואלוהים עובד כאן כבר
כמעט שנתיים, הוא חוסך כסף לטיול במזרח, ואנשים שפגשתי עוד
בארץ אומרים שהוא הפורמן הכי טוב שאי פעם עבד כאן. ישבנו מסביב
לשולחן וכמו כל ערב אני הימרתי על הכסף של הטיפים והשטן היה
זוכה תמיד, רק שלפעמים אלוהים היה עוזר לי, ככה שאני לא ארגיש
מבואס. אני רציתי להיות סופר לכתוב, לספוג השראה. אבל כרגע
הייתי די תקוע ולא היה לי על מה, כבר חודשים שאני בלימבו הזה,
עובד כמו חמור ולא מתקדם.

נשבע לך פול האוס לוקח צבע, שמעתי את השטן אומר לאלוהים. אני
במילא הפסדתי. דווקא ככה די כיף בסבבה לשבת אתם, עם אלוהים
והשטן אני מתכוון, הרי בסך הכל הם די עזרו לי, אבל אני טיפונת
מקדים את המאוחר, בכל מקרה זה עדיף מאשר לעבוד עם שאר החברה
מהבניין בברונקס בחנות סקס בטריבקה, שמעתי שהבעלים שם הוא מה
זה מניאק וטוחן אותם בשעות ולא משלם. כן אנחנו גרים ככה כמה
חברה ישראלים באותו הבניין בברונקס, כבר החברה קוראים לו
הקונסוליה, חוץ מהזקנה בקומה הראשונה שהיא מטקסס שבאה לבקר את
הבת שלה, שעבדה בתאומים, ועכשיו השטן אומר שאין לה מה לדאוג,
כל פעם שהוא מקפיץ אותי חזרה לדירה, ומחליף אתה כמה מילים,
ושהיא בידיים טובות, ונכנס מבסוט חזרה לטראק של המובינג.

על אלוהים אמר השטן, או על השטן אמר אלוהים, והם חייכו אחד אל
השני. סליחה, שאלתי. מה אתה צף. אם אין לך על מה לכתוב, אז
תכתוב על אלוהים, זה תמיד הולך, אמר השטן, או על השטן החזיר לו
אלוהים טובה תחת טובה. וואלה אתם שניכם במצב רוח טוב היום. מאז
הקטע עם נוח לא היינו כאלה אחוקים. או שתכתוב על התאבדות,
אפילו יותר טוב, תסיים את הסיפור בהתאבדות, זה ממש הולך טוב
היום, כל האלו שכותבים ולא יודעים איך לסיים את הסיפור ככה,
תמיד הורגים את הגיבורים שלהם בסוף, כל הסופרים משחקים קצת
בלהיות... אתה יודע מי, אמר אלוהים. עזוב שטויות, חייך השטן,
תכתוב על הומואים, זה התרנד היום ב- T הידיעה. כולם אוהבים
לשמוע על הומואים פה, הומואים שם, גיחי גיחי, פוליטיקלי קורקט.
לי כל ההצעות האלה לא נשמעו משהו בהתחלה, ניסו לעזור החברה,
אבל עזבו זה נראה לי קצת נדוש, כולם עושים את זה. נו, אז כנראה
שזה מצליח, אמר אלוהים ולקח את כל הקופה.

נו מה קורה, שאל אותי אלוהים שלושה ימים אחר כך, כשכבר הייתי
באמצע הכתיבה, וקפצתי לבקר אתו בקומה המאה עשרים ושתיים
באמפייר סטייט בילדינג. הוא נראה רע. עזוב, מה קורה איתך
בנאדם, שאלתי אותו, והגשתי לו טישו לנקות את חרון אפו. הוא
שיכל רגליים והסתכל החוצה מהחלון מהורהר, לרגע קצת נלחצתי.
נפרדנו הוא אמר, זהו, זה באמת נגמר, הוא עזב אותי, אמר אלוהים
ופרץ בבכי פטתי. מי, שאלתי מופתע. אתה אף פעם לא הבנת, אמר
אלוהים והביט אלי במבט אבהי אך מתנשא.

כשיצאתי מהבניין, מיד הבנתי שמשהו נורא קרה, אנשים היו
היסטריים, הוא קפץ לבקר את בני התמותה מהקומה העליונה, ידעתי
שהייתי צריך להישאר אתו, לא עוזבים אלוהים ברגעי משבר. ואני,
אפילו כשאני חושב על הסקרים אף פעם לא האמנתי שאלוהים היה
מתרומם.


כנען 05.02.2003