עמית צינמן / ליקוי |
אבל מספיק רחוק לנחמה,
ועוד יותר רחוק מעימותים.
ביחד אנחנו מביטים בו מתחדד לאיטו;
אפלה נוגסת בו, לוקקת לשונה.
את רוצה שאוהב אותך כי את חכמה ותמירה,
אבל אני אוהב את הברק שעל שפתיך.
אני רוצה לחלוק איתך אבל
זה עומד לי בגרון.
והנה, ראש חודש;
בואי נסתכל.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|