בתוך היער הזה אני איפה שהוא,
אני לא מצליחה למצוא את עצמי
הכל דומה כל כך, מבחוץ
בתוך עצמי אני צורחת עד אובדן הכרה
ובוכה, ומזילה טיפות של גשם וטל
העץ, הוא יבש ופצוע עכשיו
שפתיים מדממות, פנים קמוצות
רוח עדינה וקפואה מסיטה את העלים
איתה מביאה הרוח גם משב
ואת המשב יחוש רק העץ האחד
שהוא אני ואני, אני בו.
מנגינה איטית מתנגנת ברקע האדמדם,
גיטרות, חליל ונקישת ציפור בעץ
ואני אבקע, וזה הדבר הכי קשה
קושי שמעולם לא הכרתי.
לשבור את כל מה שיש ולנפץ
ןלהרוס לבבות ועתיד שלם
בשביל דבר חדש, אי ודאות בנשימה
והנשימה כבר לא תהיה כבדה
רוצה, לא רוצה, מרגישה שכן
הכי רוצה בעולם הזה ואחריו
וזה חודר עד למעבר למילים
ואי אפשר לתאר את זה במילים,
כמה שאנסה, זה לא יוצא,
לא נורא, מילים הן לא חשובות יותר...