ברגע שבין השבירה לבכי אני נעצרת,
הדמעות שמתחילות אט אט לחנוק את גרוני
נעצרות ע"י הכוח
כוח שלא אזל עדיין וממשיך וצובר
ואנרגיות מהשמש נקלטות בעור החיוור
אני נעצרת ואוטמת את עצמי לחוץ,
הכוח מרוכז בפנים
לשימוש בו אני צריכה להתכנס ולשתוק
לא לספר, לא לצעוק או לבעוט
ורק לעצור את הדמעות המעיקות.
יש בי אור שרק מחכה,
ואני מחכה, אוזרת סבלנות אין קץ
עורמת ערמות של מכתבים
ואוהבת, אוהבת הכל, אתכם,
את העץ, את הבוקר, את החלום.
אני אדם של מעשים,
וברגע שבין השבירה לבכי אני נעצרת
וכותבת תחושות שיעלמו תוך שעה
כדי לזכור, להיזכר ולהזכיר, הכל, פשוט הכל. |
