באותו הערב, אמא של אריאל נכנסה לחדרה בדיוק כשאריאל יצאה
מהמקלחת והייתה מכוסה במגבת ירוקה עם הכיתוב
אריאל בסגול.
"אריאלה, חשבתי שדיברנו כבר על הסיפור הזה עם המעיל וסיכמנו
שתפסקי להתבייש בעצמך ובמה שאת ותתנהגי כמו כל ילדה נורמלית
בקיץ. שזה אומר שתתחילי ללבוש קצר ותפסיקי להתכסות במעיל
המגוחך הזה." היא התיישבה ליד אריאל. "ואני חשבתי שסיכמנו
שקוראים לי אריאל. לא אריאלה." היא אמרה וסובבה את הראש.
"די אריאל, תהיי רצינית. מה, כל הקיץ תלבשי מעיל? את לא חושבת
שזה מוגזם?" אמא של אריאל קיפלה את המעיל שהיה מונח על הרצפה.
"אבל אמא את לא מבינה. נראה אותך מסתובבת עם דבר כזה על הגב.
אני לא מסוגלת יותר. זה גדל יותר ויותר בכל יום וחולצה רגילה
פשוט כבר לא מסתירה את זה." עיניה התכולות של אריאל התמלאו בבת
אחת בדמעות רטובות שהפכו אותן לסגלגלות. "אבל אין מה לעשות זאת
המציאות, אריאלה." היא ניגבה את הדמעות הכסופות שזלגו על לחייה
האדומות של אריאל. "אבל אמא, את לא מבינה. את חושבת שהכל יהיה
בסדר וכרגיל כשאני יתחיל את התיכון ואלך בבית הספר ואנשים
פתאום ישימו לב שיש לי כזה דבר על הגב?! אני לא ילדה נורמלית!"
אריאל צעקה. והצביעה על גבה. "די אריאל, תירגעי" אמא שלה חיבקה
אותה בזרועותיה וליטפה את שיערה השחור. "אני לא יכולה יותר
אמא, הם מתחילים לשים לב." אריאל נחה בזרועות אמה שחולצתה
הלבנה הייתה מוכתמת בדמעות כסופות ורטובות. "אני לא מבינה למה
את מתביישת בזה. מאז שהיית קטנה תמיד רצית להיות מיוחדת. ואת
מיוחדת אריאלה. את הילדה הכי מיוחדת בעולם. ובמקום לשמוח, את
מתכסה במעיל באמצע יולי!?" "אבל אמא, אני לא מיוחדת, אני
מוזרה. וכולם מסתכלים עלי וחושבים ככה ויחשבו אפילו עוד יותר
אם אני אפסיק ללבוש את המעיל. את בכלל לא רואה את זה. זה גדל
מיום ליום. עוד מעט גם מעיל לא יסתיר את זה." הדמעות המשיכו
לזלוג מעיניה הסגלגלות של אריאל וחולצתה הלבנה של אמה כבר נצצה
כולה בכתמים כסופים ורטובים. אמא של אריאל ניסתה לראות את גבה
אך כשהרימה את המגבת של אריאל היא קפצה בבת אחת מהמיטה. "מה את
עושה??" צעקה אריאל.
"אני רוצה לראות את זה. בואי הנה אריאל" אמא של אריאל קמה
אליה. "לא רוצה! אני לא רוצה שתראי את זה! זה מכוער!" צעקה
אריאל והדמעות שוב הציפו את ענייה. "לכי לישון אריאלה ואת
המעיל, אני לוקחת." היא לקחה את המעיל ויצאה מהחדר מותירה את
אריאל לבדה, בוכה.
שבועיים מאוחר יותר, יואב התקשר לאריאל וביקש ממנה לבוא לפגוש
אותו במקלט. "בלי תירוצים" אמר. "אני לא מוכן שלא תגיעי, את
שומעת. מתחילת החופש את מתחמקת ממני. ומכל העבודות, שיעורי
הבית, המשימות והקניות בטוח סיימת את הכל ויש לך עוד קצת זמן
בשבילי. אלא אם את פתאום מחליטה שאת שונאת אותי או משהו כזה,
וגם אז, אניח לא מוכן לקבל לא כתשובה. את מגיעה למקלט בארבע,
נקודה. וחסר לך שלא תהיי שם!" הוא ניתק את הטלפון ואריאל חייכה
לעצמה. חמוד היואב הזה.
השעה הייתה כבר ארבע ועשרים. היא אכלה, התלבשה והסתרקה
וכשהתקרבה לדלת הבית - ראתה את השתקפותה במראה והלב שלה החסיר
פעימה. כבר שבועיים שהיא מסתובבת בבית וכבר שכחה לגמרי מהדבר
המגעיל הזה על הגב שלה. אני לא יכולה לצאת ככה מהבית. חשבה.
איכס, זה גדל עוד יותר. היא חזרה לחדר וחפשה בארון חולצה ארוכה
ללבוש עליה. מהר מאוד היא גילתה שאת כל הבגדים הארוכים אמא שלה
העלתה בכוונה למדף העליון של הארון. היא הושיטה ידה מעלה ולא
הגיעה למדף. אריאל נעמדה על קצות אצבעותיה ומתחה את ידה ככל
שיכלה כלפי מעלה ועיניה התכווצו ממאמץ והיא לא הרגישה כיצד
רגליה מתנתקות מהאוויר והיא ממריאה אט אט מעלה. היא תפסה
בחולצה ארוכה ורעש דלת חדרה הנסגרת בחוזקה הבהיל אותה כל כך
שהיא נפלה בבת אחת על רצפת העץ הקרירה ישר על הישבן והחולצה
שתפסה בה עפה על המיטה. "אוף, אמא! מתי תלמדי לדפוק?" אריאל
קמה והסתובבה לדלת החדר ומי שעמד בכניסה, בהחלט לא היה אמה. זה
היה יואב. הוא התקרב לאריאל ושתק. הוא הביט בעיניה התכולות
ונגע בפניה. "מה אתה עושה?" אריאל התרחקה לאחור. "את... את...
את בסדר??" יואב היה המום. "כן... צא מזה. מה באת?" אריאל
נצמדה לקיר. היא לא רצתה שיואב יראה לה את הגב. "חיכיתי לך ולא
באת אז באתי לכאן." העיניים הירוקות של יואב היו פעורות לרווחה
והביטו ישר לתוך התכלת שבעיני אריאל. "הכל בסדר יואב? אתה
מפחיד אותי" אריאל זזה לאורך הקיר בתקווה להגיע למיטה וללבוש
את החולצה. "אני? אהה... אהה... כן. מה איתך? את מוכנה
להסתובב רגע? הייתי בטוח שראיתי..."
"לא ראית כלום, נראה לי שחטפת מכת שמש או משהו, לך למטבח וקח
משהו לשתות." אריאל חייכה ובצביעה לכיוון בדלת. "אני יכול
להישבע שרא..." "יואב! עוף למטבח כבר, יא מעצבן אחד!" אריאל
צחקקה, סגרה מאחורי יואב את הדלת ונשמה לרווחה.
עד שיואב חזר היא כבר הספיקה ללבוש את החולצה הארוכה ולסרק את
שיערה הארוך כך שיסתיר את גבה באופן מושלם. יואב נכנס לחדר
והתיישב ליד אריאל על המיטה. במשך שעה הם דיברו על כל הדברים
שבעולם, חוץ מעל מה שיואב באמת רצה לדבר. ואז, יואב סופסוף אזר
אומץ והסתובב אל מול אריאל. הוא הביט בעיניה התכולות ונשק לה.
"וואו..." לחשה אריאל כשפתחה את עיניה וחייכה ליואב שפער את
פיו בתדהמה ובהה בה. "מה קרה?" שאלה אריאל. "מה לא בסדר?" יואב
המשיך להביט לתוך עיניה בתדהמה. " ה...העיניים שלך! הן
סגולות!" יואב שפשף את עיניו והביט בה. "לא... זה... זה סתם,
באמת יואב, זה רק נדמה לך, בגלל האור" אריאל גמגמה. "אריאל, את
ממש מפחידה אותי בזמן האחרון. המעיל, ההתחמקויות, ההתעופפות
שלך ועכשיו זה. מה קורה לך?" יואב התרחק מעט. "שום דבר יואבי,
באמת, שום דבר" אריאל כיסתה את עיניה בכפות הידיים. יואב קם
מהמיטה והתקרב לכיוון הדלת. "אל תלך יואב, בבקשה" אריאל קראה
ויואב הסתובב והביט בה. העיניים הסגלגלות שלה התמלאו בדמעות
כסופות ונצצו. "אוף, אני שונא שאת בוכה, תפסיקי" יואב התקרב
לאריאל וחיבק אותה בזרועותיו. הם עמדו ככה מחובקים וידיו של
יואב גיששו בגבה של אריאל ולפתע שוב, נרתע לאחור. "מה עכשיו?"
חייכה, "צמחו לי קרניים?" אריאל חייכה חיוך חושף שיניים וגומות
חן ויואב המשיך להביט בה בתמיהה. "אריאל, זה... זה הגב שלך. יש
לך משהו בגב, מה זה?" יואב שאל. "שום דבר, באמת יואבי, תפסיק.
זה שום דבר." אריאל התקרבה לקיר שוב. "באמת אריאל, אני לא
אידיוט. מה קורה איתך? את מוכנה להסביר לי?" יואב צעק. "שום
דבר, באמת יואבי, אני מבטיחה - שום דבר!" אריאל צעקה בחזרה.
"אני לא מבין מה הולך פה..." יואב מלמל ויצא החוצה מהחדר טורק
אחריו את הדלת. אריאל התיישבה על רצפת החדר, ממש מול המראה
הענקית שהייתה תלויה על הקיר. היא הביטה בעצמה והעיניים שלה
התמלאו בדמעות רטובות וכסופות שהחלו לזלוג על לחייה האדומות.
"אני שונאת את העיניים האלה!" צעקה. "אני שונאת את השיער הזה!"
היא משכה בשערה ופירקה את הקוקו הארוך שלה.
" ויותר מהכל - אני שונאת את
הכנפיים האלה!" אריאל פשטה את
החולצה ועל גבה, ממש ליד השכמות, הזדקרו להן זוג כנפיים לבנות
שנצצו באור הרך של החדר. אריאל ניסתה למשוך את הכנפיים ולהוציא
אותן ממקומן. בדיוק אז, נפתחה דלת החדר בזהירות ויואב נכנס
פנימה. "אבל אני אוהב אותן, אריאל." הוא לחש. אריאל נבהלה
ומשכה את שמיכת המיטה מעליה במהירות. "עכשיו אני מבין הכל"
יואב אמר. "כנראה שאני כן אדיוט, הא? כל הריצות המהירות האלה,
כל ההתעופפויות, העיניים שלך..." יואב ירד לברכיו והתיישב
מולה. "יואב..אתה לא מבין..." אריאל רצתה להסביר לו, רק שלא
יברח שוב. "אל תברח יואב" אריאל לחשה והעיניים הסגולות שלה
הפכו לוורודות. "אני לא הולך לשום מקום" הוא חייך וחיבק אותה
חזק בזרועותיו. "למה לא סיפרת לי?" יואב ליטף את הכנפיים שלה.
"נראה אותך מסתובב עם דבר כזה על הגב..." אריאל עצמה עיניים.
"אריאל, את הכי מיוחדת בעולם" הוא חייך והכנפיים שלה נצבעו
בתכול.
