תתארו תמונה; בתמונה ישנו אולם ספורט מוכר עם אווירה חמימה.
אולי בגלל העציצים מפלסטיק שתלו על הקירות וצבעו בתכלת את כל
החלונות. הכיסאות המתקפלים, שרובם הגדול בכלל לא מתקפלים, בצבע
כתום עם חורים. וכולם למעלה. הגענו חבורות חבורות אל משחק
כדורעף, ליגה לאומית "חשוב" וכל חבורת הבנים יושבים למעלה עם
התופים.
צופים, מקללים, מנגנים, צורחים וצועקים בעיקר, כולם חוץ אחד.
והאחד הזה יושב למטה, אולי חמש או שש שורות מתחת, לא ממש רחוק
מהם. הוא יושב לו ומדבר איתי וצוחק ומחייך ומביט במשחק ואף אחד
שצועק לו מלמעלה את הכינוי השנאי עליו לא מעניין אותו. אבל אני
כן, אני מעניינת אותו.
ומלמעלה נשמעות צעקות שכבר לא קשורות בדיוק למשחק וכבר חיברו
עליו שיר קצר, עם עלבונות ואני לא מבינה מה הרעיון של השיר
המפגר הזה כי הוא, זה שלידי הוא מושלם- אולי כולם מקנאים בו-
מה שבטוח הם כעסו קצת שהוא לא איתם ולא מעודד ורק מוחא כפיים
לצידי.
והבנות התחילו לשיר גם הן שיר של גן הילדים עלינו והוא לא אמר
"לא", הוא לא אמר כלום בעצם, הוא רק הניד בראשו וחייך ואני
הסמקתי שוב.
תתארו תמונה; יושבים לנו באולם ספורט מוכר עם רצפת פרקט חומה
ואם כולם יעלמו ממנו נשאר לבד, אולי אז אתקרב ואלחש את השאלה
האמיתית ואשאל מה הוא מרגיש. אולי אחייך ואצחק עוד יותר. אני
אוהבת אותו ולא אף אחד אחר.