ישבתי על אותו כיסא מול הבועה. ראיתי את גדי מחייך ושולח לאימא
שלו נשיקה מתוך האוטו, כבר הפסקתי לקרא לו "גדי" אני קוראת לו
"גידי" כמו אח קטן שלא היה לי מעולם, גידי שלי. כבר כה זמן אני
יושבת כאן? שנה, שנתיים? כבר הפסקתי לספור, גידי כבר גדול. הוא
וענת החברה הקודמת שלו ניפרדו כבר. גם שלי וגם אורנה. גידי כבר
ילד גדול עכשיו, בצבא, קצין! בן 21 הבחור. אני כל כך גאה בו,
כאילו הצלחותיו הם שלי. עוד מעט הוא יהיה בגילי חשבתי, אני
אשאר בת 22 לנצח...לא! אמרתי. אני אפסיק לריב עם עצמי את הריב
המגוחך הזה. באותו יום כשקפצתי עשיתי את זה כי רציתי ולא משנה
מה יקרה עכשיו.
גידי קפץ מתוך האוטו ונתן לבחורה חמודה עם שערות הבלונדיניות
ארוכות נשיקה. בטח תיתן לו חשבתי.
                               

פתחתי לו את הדלת והוא ניכנס פנימה בביטחון, "שלום" אמר לי.
"שלום גם לך" עניתי לו, חשבתי עד כה מטומטת אני ניראת. רציתי
שהוא ילך פחדתי פחד מוות. לא ידעתי מה להגיד, לא ידעתי מה
לעשות, לא ידעתי כלום. כבר סוף כיתה י"ב ואני כמו בתולה זקנה
מפחדת מבנים. "נצא?" הוא שאל אותי, ואני משותקת עמדתי דום.
"אה...את לא רוצה ללכת לסרט? גם אותי הוא משעמם, רוצה לבוא
אליי הבייתה לעשות משהו אחר?" ואני? אני הסתכלתי עליו במבט
מבועת "בואי, אני לא אוכל אותך" וקרץ לי. הושטתי אליו את ידי
והלכנו. בבית שלו ראינו סרט, בעצם הוא ראה סרט. אני ראיתי את
הידיים שלו סוגרות אט אט על ידי, שמעתי את הדופק שלו עולה אט
אט כאשר התקרבתי אליו קצת. יופי אז הוא פוחד כמוני חשבתי
לעצמי. כשחזרנו הבייתה כבר הייתי מסוחררת, כל כך אהבתי להיות
איתו, לדבר איתו ואפילו לא לדבר, רק לבהות בו כשהוא מחייך. גם
זה טוב לי.
כמה זמן רציתי שהוא יסתכל עליי? כמה שנים עברו עד שהוא ידע את
שמי? ועכשיו הוא פה לידי ליד מפתן הדלת, כל כך קרוב שאני יכולה
להריח את ריח הבושם שלו. הוא הסתכל עליי ואני עדיין מפחדת
להתסכל לתוך עיניו, הוא הרים את ראשי עם היד שלו. צמרמורת
נעימה דיגדגה את גבי, והיא רק גברה מתי שהוא קירב את שפתיו אל
שלי והתנשקנו.
                                 

קמתי מין הכיסא, לא היה לי כוח להסתכל על גידי ישן, אוכל ועושה
את אותם דברים קצרים ויומיומיים שאני לא אוכל לעשות יותר. החדר
שלי במפעל לא היה גדול. יש לי כאן מיטה שאני יכולה לישון עליה
אבל כאן לא הולכים לישון מתוך עייפות כי אי אפשר להיות עייפים
פה. פה הולכים לישון מרצון וזה לא כיף. גם לעשן לא כיף כבר
כלומר נגמלתי כבר ממזמן ואם אני מתחילה לעשן שוב זה מרצון ולא
מתוך חשק כמו תמיד. ליד המיטה עמדה שידה קטנה שבתוכה היה את
היומן שלי, חשבתי אולי יום אחד להדפיס אותו  בעיתון המפעל אבל
אין לי אומץ. מתחת ליומן יש את הבגדים שלבשתי ביום של "התאונה"
שלי. הרמי את השימלה הבלויה והעלובה שפעם הייתה כל כך יפה, אני
זוכרת שכשהוא קנה לי אותה היא הייתה מונחת בתוך מעטפה גדולה
בצבע כחול עם ורדים כחולות עליה, אני זוכרת את הליכלוך במטבח
שהיה אחרי שהוא צבע את הורדים בכחול עם הגואש. על המעטפה הייתה
כתובת "שיהיה לך יום כחול"  איך הוא השתנה כל כך? עדיין לא
הצלחתי להבין.
דיי! שוב כעסתי על עצמי. את לא יכולה להמשיך את הויכוח
האינפנטילי הזה עם עצמך "לכי לבדיוק מה עם גידי" אמר קול
בתוכי. אהבתי את גידי כמו אח. דאגתי לו שלא אכל, שלא ישן,
דאגתי לו שיצא למארבים שלו, ולא עזבתי אותו עד שנרדם.
"פלוק-פלוק" נישמע קירקור מהדלת. פתחתי אותה ושולה הייתה שם.
"מה את עושה?" שאלה אותי "סתם..שומרת על גידי" שולה גרה בסמוך
לידי במפעל. יש לנו את אותו מבנה חדר,  אותם מחשבות ואותם
תחושות. גם היא ברחה מבעלה לפני 5 שנים והיא לא מתחרטת ולא
מצטערת "אני עייפה" אמרתי לה. שולה נשקה על ידה והניחה אותה על
הבועה שתמונתו של גידי ישן מהבהבת בה "שישמור על עצמו, הילד"
והלכה מהחדר, נישארתי לבד, הלכתי למראה הגדולה שהייתה תלויה על
הקיר. לבשתי את אותם בגדים כבר ימים רבים, אני כבר צריכה ללכת
לחנות המפעל ולהביא לי חדשים. הסתכלתי באיטיות על עצמי במראה,
ניראתי כל כך שונה מעצמי "איך השתנתי כל כך?" ולא יכולתי לענות
לעצמי.
             

הסתכלתי על עצמי במראה, הייתי כל כך שונה מעצמי, אמא אמרה
שהפנים שלי זורחות ושרואים שאני מאושרת. עוד שעה אני כבר אהיה
נשואה חשבתי לעצמי. אני ועומר, מלך השיכבה הולכים להתחתן,
החלטתי לוותר על הצבא ולהיות עקרת בית. יותר נכון עומר הציע את
זה אבל אני הסכמתי ברצון.
מאז אותה פגישה ראשונה שלנו ביחד לא יכולתי להפסיק לחשוב עליו
והוא אמר לי שהוא לא הפסיק לחשוב עליי לשניה. אמא קצת הייתה
מופתעת שאני רוצה להתחתן בגיל כל כך צעיר אבל כשהוא הציע לא
יכולתי לדמיין אפילו שאני אומרת לו לא.

החתונה עברה מהר. שניה אחת הייתה מול החופה והרב התחיל לדבר
ושניה לאחר מכן כבר ישבתי על המיטה הגדולה של עומר וחיכיתי לו
מתי שהלך לסגור את האור. אהבתי את המחשבה של להיות נשואה
למישהו ולהיות איתו במשך כל חיי, אהבתי את התחושה שנוצרה בי
מתי שדיברנו על ילדים קטנים וידעתי שזהו חלום שלי, להביא ילד
קטן לעולם.

לאחר כחצי שנה כבר הכל היה שונה לפעמים הוא היה מרביץ לי או
נותן לי סטירה קטנה "זה לא יקרה שוב לעולם" היה נישבע ומבטיח
לי. ואני כמו תוכי האמנתי שוב ושוב. הרופא אמר לי שאני בהריון
וגם ייעץ לי לשים לב לאיך שאני הולכת כי אסור להתגלגל במדרגות
כשאת בהריון. ידעתי שהוא לא מאמין לי שאני נופלת פעמים כל כך
רבות אבל לא היה לי איכפת, כל עוד אין לי הוכחות שעומר הרים
עליי יד הוא לא יכול לעשות כלום חוץ מלחשוב.
 

גידי יצא למארב, שנאתי את מארבים הם כבר 4 ימים שם בבוץ כמו
חיות. לא ממש הבנתי מה הם עושים כי לא הקשבתי כשהרצו לגידי.
למען האמת גם הוא לא הקשיב. הוא חשב על נועה מאתמול, יפה נועה
אבל רצינית מידי.
כשכולם נימנמו להם במארב ראיתי משהו בין השיחים כמובן שמה שאני
ראיתי גם גידי ראה והוא התחיל לזחול לעבר זה, מתוך השיחים יצא
איש מזוקן ממש מכוער, צחק וירה בגידי לא ידעתי מה לעשות גידי
בכה וקרא לעזרה. כל האנשים שהיו איתו באו אליו ואחד התחיל
לעשות החייאה, השני קרא תהילים והשאר יצאו למתקפה על המחבלים
הנותרים.
הלכתי הלוך ושוב, הלוך ושוב "רק שגידי יחיה, רק שגידי יחיה"
התפללתי. ואז הכל חזר אליי. כל הצרחות והאימה של האנשים שמצאו
אותי, מרוסקת על הריצפה.
לא יכולתי יותר וישבתי המיטה ופשוט בפעם הראשונה בהרבה זמן
הלכתי לישון מעייפות עצומה.