אלמוג היה ילד רגיל.
זה התחיל שנה אחרי שיוני התחיל לגלוש באינטרנט,בעצם זה התחיל
כשקנו לו מחשב..או כשהוא נולד.

אלמוג היה שקט בגנון,אלמוג היה צעקן בכיתה,ושוב שקט אחרי
שקנו לו מחשב. כל כך שקט עד שחבריו לא הבחינו בו כמעט.
בהתחלה הוא לא התלהב מהמכונה שאבא שם לו בחדר.
האבק נערם עליה עד החופש הגדול.
בחופש היה חמסין כל יום כמעט,אלמוג התיישב מול המחשב בחשש,
היה לו את האינטרנט כבר חודשיים,אבל חוץ מלדבר עם חברים
הוא לא עשה איתו כלום.

ואז הוא נכנס לבדוק אם נכנס לו דואר באחד מהפורטלים הגדולים.
בזוית העין קלט את הכותרת "כח צה"ל הרג מחבל".

מייד התחילה האקסטזה בגופו,כי הוא היה מאלו שאף פעם
לא הפסיקו לשחק בחיילי הפלסטיק,ותמיד הסתכלו על השמיים
לראות אם עובר מסוק קוברה  או בל.

אלמוג קרא את כל הידיעה,אבל עדיין רעד מבפנים.
בכל סיפור יש את "ואז..", ובכן, ואז הוא ראה את התגובות.

אלמוג כתב את התגובה היחידה שהוא יכל לחשוב עליה
-כל הכבוד לצה"ל- <מאת אלמוג>

האקסטזה נרגעה.
אלמוג התחיל לקרוא את הידיעות כל ערב באינטרנט,
תמיד הוסיף את התגובה היחידה שהיה מזוהה איתה
בכל גופו.
לאט לאט אלמוג נכנס גם לידיעות שלא היו קשורות
ישירות לצה"ל,והוסיף את התגובה שלו.
אחרי שזה הפך לשיגרה זה נהפך לאובססיה,
בסוף זה פשוט היה מין טקס טבעי כמו שבן אדם מצחצח
שיניים פעמיים ביום.
השוני הוא שאלמוג ביצע את הטקס הרבה יותר מפעמיים ביום.


הגולשים האחרים שהגיבו בקביעות לכתבות הבחינו בדפוס לאחר מה,
לכל אחד מהם  דרך שונה להתמודד עם הטקס של אלמוג,
המוצלחת שבהן היא  התגובה : "כל הכבוד לאלמוג" <מאת צה"ל>
לאלמוג היו חברים חדשים עכשיו במקום אלו מהבית ספר.
חלק מהם פשוט נהיו כאלו מכיוון שהם כתבו גם "כל הכבוד לצהל"
ואחרים הפכו להיות חבריו בעזרת תגובות חיוביות כלפיו.
אלמוג קיבל צו ראשון. כמו שיטפון הוא פרץ לתוך לשכת הגיוס..
כמו צעדת מוות הוא יצא משם.
השיחה עם החיילת הנחמדה ההיא..זה לא היה בשבילו.
חודשים שהוא לא ראה בחורה כל כך מקרוב, לכל  כך הרבה זמן.
הוא השפיל את מבטו רוב הזמן, גמגם ועשה רושם מטופש.

אלמוג היה יכול להיות חייל נהדר בצבא,אולי אפילו רמטכ"ל.
אבל הצבא לא היה צריך כבוד ממנו,אלמוג היה צריך כבוד מצה"ל.