לידה בלילה קר אינה מעשה קל, על זה אני לא אפסיק לבקש סליחה
מאמא שלי, הלידה שלי התישה אותה ופגעה בה בצורות שאף אני לא
מבין, אבל אולי הביאה מעט אושר לחיים שלה  אחרי ההתחלה המשונה
ברגל שמאל.
אולי זה אופייני בשביל תינוקות לבלות את החיים שלהם עם המשפחה,
האמא והאבא, אבל כמו שהעולם הזה שונה ולא הוגן , כך גם אני
התחלתי את חיי. קריירה, כסף, המניעים הכי נבזיים שהאדם יצר,
בעקבות שני אלה שנים ספורות לא היו לי אנשים לקרוא להם אמא
ואבא, רק סבתא וסבא, המצב התהפך כנגד הנורומות, אמא ואבא בחגים
וסבא וסבתא שמנסים לתת לילד לא מאושר חיים וחן. אני לא יכול
להגיד שלא נהניתי מהמצב, שני הבריות הכי טובות וחכמות שהיו על
פני העולם זה היו לי לסבא ולסבתא, יש ימים שאני יושב ומצטער על
שלא נמשכה התקופה ההיא.
הם סופסוף היו מוכנים לקבל אות מה שהיה מוטל עליהם, הורות, שני
אנשים שונים לא דמיון כלשהו, שבחרו להתאחד, הביאו את הילד הכי
מבולבל לעולם. אולי שניהם היו מבולבלים ולא ידעו מה לעשות עם
ילד קטן שמתרוצץ לו ופוגם להם בחשק לכסף. אבל הכסף דיבר ,
המעבר הזה היה נקודת מפנה, פיתול כלשהו , שנטה למטה, ללא ראות
אל העתיד. במחשבה של ילד קטן קיוויתי שאוכל לקרוא לאמא ולאבא
ושניהם יהיו שם, אך מצידם, כל מה שהם עשו היה לתלות לי מפתח על
הצוואר ולשלוח אותי לדרכי, ללימודים, לפתור אותם מחלקו של
היום.
המורים היו הדבר היחיד שגרם להורים שלי אושר, "תלמיד מבריק",
אפילו הציעו להם להקפיץ אותי כיתה, וודאי שההורים שלי, מלאים
בגאווה עם אפס מחשבה לא הבינו איך דבר כזה יכול לפגוע בילד,
הלכו על זה, והנה אני, קטן בין גדולים, מנסה לשרוד ולהבין מה
לעזאזל רוצים ממני.
אופי של הורים קשה לפענח, במיוחד לילד, אבל הדבר בא אליי
במהרה, אני זוכר את שיטת החינוך הברוטאלית-אינפנטילית של אבא
שלי, ציון נמוך משמעו סימנים של חגורה או של כף יד על הגוף,
השנאה גברה עליי, אבל חוץ מבכי לא יכולתי להגיד דבר, אני ,
קטן, כנגד אדם גדול ומבוגר ממני בהרבה, ללא הפתעה, אמא הייתה
אדישה, כביכול מסכימה עם דרך החינוך הזאת.
מצד אחד השיטה הזאת אכן פעלה, במחשבה של להציל את עורי השקעתי
את כל מאמציי בבית הספר, אבל לא מרצון של הצטיינות, מתוך רצון
של הימנעות מכאב, לא אהבתי את הדמעות שרק הביאו איתם ייסורים.
אדם המאבד את היקרים לו מכל, מאבד את שפיותו ובמקרים קיצוניים
מתאבד, רק החזקים ממשיכים בדרכם, אני מניח שאני מהחזקים, למרות
פרצי הבכי הלא נגמרים. אין אדם שרוצה לדבר על זה, אבל מי שמאבד
את הכתף התומכת מועד ונופל, אלא אם כן משהו אחר מחזיק אותו מעל
פני התהום, אפשר להגיד שנפלתי, אבל ענף עבה ויציב תפס אותי
בדרך ועזר לי לטפס מעלה.
השנים עברו, אני, ללא אפשרות אחרת, הכנסתי את הכול פנימה, כל
אלה החלו לבעבע וליצור תערובת שבטוחה להתפרץ בזמן לא ידוע,
לגרום לתוצאות הרסניות, אלא אם כן הריסון יבוא בזמן. באותם
השנים המצב התדרדר, קריירה וכסף, הכול שוקע, ושני אלה שקעו
בבוץ ולכלכו את שני ההורים שלי מבפנים, עצבים, תסכול, שניהם
משמע חיפוש קורבן ופריקת עצבים, מישהו להאשים אותו בזה שהוא
נמצא במקום הלא נכון בזמן הלא נכון, אני יכול לקום ולהצביע,
אבל אין צורך, אני היחיד שיושב באותה הכיתה. במהלך הזמן הגוף
שלי הסתגל, הכאב עבר יותר מהר, אבל אף פעם לא סלחתי, פשוט
הכנסתי את זה עמוק פנימה, בתקווה שביום אחד יהיה לי איך לפרוק
את הכול.
אנשים אומרים שבכל רע יש טוב, לא ממש הסכמתי עם זה, עד אשר היא
הגיעה, המשענת שלי, אין אדם בעולם שהיה קרוב אליי כמוה, זה היה
יותר מאהבה, חלומות וציפייה לראות אותה, הרגשתי שכמעט אותו דם
זורם בעורקינו, רמת ההבנה שלה הדהימה אותי, מידת האופטימיות
שדבקה בי עם הזמן, היא חיזקה אותי מצד אחד וריסנה אותה מצד
שני.
אי אפשר לקרוא לילדות שלי ילדות מלאה, לכן התיכון היה בשבילי
הבגרות. הראייה שלי על העולם השתנתה, לרוע המזל גם המצב בבית
השתנה. מי זה האדם שירים עליי יד, אבא שלי?, הוא לא העז, פצה
את פיו לפעמים, אולם זה כבר לא עבד, קול כנגד קול, מילותיי אף
גברו על שלו, ככלב פצוע הבורח לצד ללקק את הפצעים שלו.
החיפוש אחרי הקורבן לא פסק, נפסלה האפשרות שלי, אמא נהייתה
אפשרות סבירה למדי. צעקות, ריבים אינסופיים, עד היום איני יודע
איך אמא החזיקה מעמד. אותה התערובת כמעט ורתחה באותו הזמן,
הזינה את הגוף עם רצון לפרוץ בכל רגע.
לכל גיבור, אם אני יכול לקרוא לעצמי כך, יש את העמידה מול הפחד
הכי חזק שלו, המכשול שאותו הוא מתקשה לעבור. באותו היום שחזרתי
הביתה בערב לאחר העבודה הכול נראה תמים ורגיל כמו כל ערב
טיפוסי, אבל כשהתקרבתי אל החדר שלי שמעתי בכי מהחדר הצמוד אלי,
כל הדלות היו סגורות, פתחתי את הדלת וראיתי את אמא יושבת על
קצה המיטה עם הידיים על הפנים, בוכה. ניסיתי לשאול אותה מה
קרה, אבל היא דחתה אותי ובקשה ממני להתרחק, התקרבתי אליה
והסתכלתי על פניה שניסתה להסתיר, פרצופה התעוות כנגד הכאב
שבעיניה, שני עיניה היו עם פנסים והשפה דיממה והייתה נפוחה
מעט, ניסיתי לסחוט ממנה את פשר הפגיעות ולפי הרמיזות שלה ידעתי
מי הגורם.
הרגע של ההתפרצות, כל השנאה והכאב שבי הזינו אותי וגרמו לי
לנוע ללא מחשבה, עיניים אדומות שיודעות מה הן צריכות לעשות,
מרוב כעס ותסכול נתתי אגרוף לדלת של הארון, אין לי מושג איך
הצלחתי לעשות זאת, אך הדלת קיבלה סדקים פולשניים של התפוררות,
נוטה להתמוטט בכל רגע. ידעתי לאן אני צריך לפנות ומה אני צריך
לעשות, פניתי ישר אל החדר השלישי, החדר שלו.
באותם הרגעים לא שמעתי דבר, מוחי התמלא בזיכרונות של כאב ושנאה
ששברה שיאים, אין דבר יותר חזק משנאה של אותו הדם, שנאת אחים,
שנאת דורות. הוא מצידו נראה תמים ולא מודע למצב, ידיי פעלו ללא
הרגשה ושליטה, תפסתי את ידו ובכוח שלא ידעתי שקיים בי ומשכתי
אותו אל החדר השני, החדר שאמא הייתה בו. הוא לא נראה כול כך
תמים עכשיו, הפנים שלו הסגירו אותו. צעקות ובכי מילאו את החדר,
כמו שנאמר, כשאדם במצב כזה הוא לא מודע למעשיו, כמה שניות ואני
דיי בטוח שהוא היה על הרצפה, מדמם ובוכה כמו ילד קטן, אבל לפני
שאפילו יכולתי לחשוב על כך מתוך הבכי נשמעה זעקה קטנה, "לא"
קצר וכאוב. ההיגיון החל לפעול, עזבתי אותו, מביט בו והופך אותו
למושפל, הבטתי באמא והרגשתי את החום והחמלה שיש בה, "אתה עוזב
את הבית עכשיו, שמעת אותי?", אמרתי בעוד שכף ידי סגורה לאגרוף
ועיניי ממוקדות באדם הקרוב אליי ביותר שאני שונא יותר מכל
ברייה.
אמא הייתה אישה חזקה, לא זקוקה לאדם שיתמוך בה, מסמי הגירושין
והחתימה באו זמן דיי קצר לאחר מכן, נשארנו אני ואמא, בדירה של
זיכרונות אפורים ושחורים ללא לבן וורוד. קיבלתי שחרור מהצבא
בגלל בעיות רפואיות, וכך, לאחר התיכון אני ואמא התכוננו להתחיל
את החיים שלנו עוד פעם, האופטימיות אפפה את הדירה החדשה שלו,
הכול היה חדש, הגורל נהיה טוב אלינו, דף חדש. לאחר זמן קצר גם
היא באה, האהבה,המשענת שלי, בדמות נפש מושלמת שאיתה אני מתכוון
להמשיך את חיי, ללא טעויות העבר, מטעויות לומדים, אדם שרוצה
יכול להיות אדם טוב יותר.