ביום שבת, בשעה 2:78 בדיוק, יצאתי לטייל בבוסתן של אבי היקר
מכל זרובבל. הסתובבתי בין עצי התפוחים והתמרים, בין הוורדים
הלבנים ופרחי הבוגנוויליה, ובין שוחות הקרב של מלה"ע ה-II. אפי
התמלא בריחות נעימים של צמחי הזעתר והנענע, וריחות הקרב
והמלחמה. אך אבוי, הוא גם התמלא בריחות פחות נעימים של אימי
ששהתה בשירותים באותו הזמן, ושל ההר הזוועתי המכונה בפי העם
הפשוט- חירייה. התרחקתי במהרה מהצד הצפוני של הגן ועברתי לצד
הדרומי. גיליתי שזו הייתה טעות מרה בהתחשב בכך שאבי גידל את
כלבי הצ'יוואווה בהמוניהם, גם משם התרחקתי במהרה. אל תבינו
אותי לא נכון. זה לא שאני לא אוהב את העכברושים הקירחים
והקטנים האלה, אני פשוט לא מחבב אותם במיוחד (סמנטיקה פשוטה
רבותיי- הפתרון לכל הבעיות!). החלטתי שאתיישב לי באמצע הגן
ואקשיב לציפורים המצייצות להם על העצים.

ברגע שישבתי לנוח ראיתי תנועה מסתורית בין עצי החבצלת. חשבתי
לשנייה והחלטתי שזהו הגנן האתיופי שמיל- (או בשמו המלא
טקה-טקה-שמיל-אמא שלך-קניש-בה). ראיתי את התנועה שוב אך לא
ייחסתי לה הרבה משמעות. רק כאשר שמעתי שהזר מדבר רוסית מדוברת,
קמתי והתקרבתי לעצים. אתם שוב צריכים להבין שלא הייתי קם אם
היה לנו גנן אתיופי אחר, מכיוון שאתיופים כידוע מדברים רוסית,
אך שמיל הוא טיפש ואין הוא יכול ללמוד רוסית. הזר המשיך לדבר
בקולי קולות ואני המשכתי להתקרב לעצי החבצלת. נעמדתי מאחורי
אחד הגזעים העבותים ואמרתי לעצמי: "מיכל (אני בן וקוראים לי
מיכל! כן זה נכון! אני מיוחדת... אהה...מיוחד.), אתה הולך
לקפוץ על האתיופי הרוסי (הסקתי שהוא אתיופי מכיוון שהם דוברי
הרוסית היחידים במדינה) ולקרוע לו את העכוז!". התכוננתי לרגע
האמת שלי, הרגע שבו אקפוץ על החשוד, הכנתי את עצמי...קימצתי
אגרופים...קמתי ו...חזרתי הביתה.