קבוצה מאורגנת של אנשים מפוזרים
לטיסה מעל שמי סיני.
עולה למטוס חד מנועי ישן, מתיישב מהוסס במקומי,
מחפש.
המנוע מקרטע אל מעל למסלול חולי.
איתו אני מאבד משקל.
חושים מתחדדים, נוף נספג לנוכחות.
שחרורי חמצן אחרונים של צוללן בלי בלון
בתוך כל הכחול העמוק הזה
ושקט לבד.
מבט חופר בתא הנוסעים,
אנשים בפרצופים.
פגישה כמו מקרית עם עיניך.
מחליפים מילים קטנות, הכרחיות.
את על כל הג'וני מיטצליות שלך, שרה עם גיטרה,
מלטפת מוזיקה לעצמך.
את מחייכת אלי , מעלימה אל תוך החיוך את
שאר הנוסעים, את המטוס ולבסוף אותי.
אבריי הפנימיים מתפקדים בשורה,
קשובים לשירתך.
ועם כל נשימת חיוך, עוזב את גופי איבר אחר.
לבסוף ריק, פרט לחוט שידרה גמיש,
אפוף בך.
אור אדום מתחלף לירוק.
את אוספת את עצמך, קופצת.
עם כל פיסת שמים שנפערת בנינו,
מתמלאים חללי בנוזל דמותך.
מלא בך.
עוד צמא לך.
שוב אורות מתחלפים, תורי.
קופץ ראש אל עבר גופך.
את פורסת ידיים אל מול הרוח. מחכה לי.
צמא עוד יותר, אני סוגר מרחקים.
מהר. לא מתחשב בהפרשי לחצים.
ענייך מקבלות את עיניי, ידיים נוגעות באוויר.
מבט למטה חושף את תל-אביב,
נוצצת,  מבהיתה.
הצמא הופך לחוץ. בתוך אי שקט אנחנו עוד מנסים
אקרובאטיקה זוגית.
מכופפים את גופינו, מחפשים חיבורים מרווים.
הכיפוף כואב לי והחיבור כואב לך.
אנחנו עוזבים באוויר ושוב נוגעים,
ושוב כאב, ועוזבים.
גם חיוך נראה כעיוות תווי פנים מהצלפות הרוח.
את מחזיקה לי ביד אחת ובשנייה מסתכלת למטה,
מרפה.
אני ממשיך ליפול לתוך תל-אביב.
לא יודע אם אמצע אותך שם.
מחכה לרצפה.
מתגעגע.