בבוקר השולף ציפורני ים-הרוח
לעסתי האויר המאיים ובשיני, אני נשבע,
גרסתי המחר לחתיכות רעננות של היותך.
שטפת פני ברטיבות ירכייך
כשם שהפרחים נושמים את טל לילות,
ובין חיוך לבכי וצחוק הבדידות
ידעתי שאין אמת בקולות נשימתך אשר סביבי,
אך לא העזתי להודות בפני עצמי
שאת אינך.
עצי האורן למודי הרחמים נגעו בי
בידיהם הירוקות וציפורני המחטים,
הרגשתי את גופי המרוקן מורם
ונחתי כך עטוף בערימת אצטרובלים.
זכר פניך היפות צף לפני -
ענן אפל המסתיר נוכחותו של העתיד,
אין לי חלק בעולם הזה - חשבתי, ואת -
החוט המקשר אותי אליו, זה לא מכבר נפרם.
צפתי מעולף בין שמי-מוות לארץ-החיים
ושרתי אל היער שיר בנאלי לזכרך.
איני יודע למה קמתי, אך הרגשתי
שזמני עדיין לא הגיע אל קיצו.
הסתערתי על הבוקר כחייל על האויב
ואחזתי בו חזק כאדם אשר אוהב
את החיים על אף המוות המכה ללא הבחן
וזכרך תמיד נצור בתוך ליבי, לכן
את נדמית כחיה וקולות נשימתך
אופפים אותי כעת גם לאחר לכתך.
(ועוד אחד, לאחת,
פחות דמיונית, ויותר אהובה)
תאנים לחות, משוגות הדמיון
כאשת-האיש בסוגרה דלת המכונית
מתעטפת בשתיקת הבוגד וחגורת הבטיחות
חוצה את חזה לשניים
כשם שעושה האהבה.
תאנים לחות, שאגות הדמיון
כערב המכחיל בקרבת ים
לא משום צבעו האמיתי כי אם
הבנת האשליה והרצון להפוכה
מכוח הרצון, לנכונה.
תאנים לחות, מחוזות הדמיון
כדמי המשקף עוצמת יגוני
ונשיקת אהובתי מחלחלת לתוך...
וקירבת המיטה לחלון מנחמת
כיד הנשלחת לעץ וקוטפת
כיד דמיון.
