אהה, תחושת הדחייה
כל כך מוכרת וכה מנכרת
מעוררת בי
רגשות של תסכול, כאב וצער
מותירה אותי
מביטה על עצמי באימה
החותכת בליבי כתער.
את כל כך לא רצוייה
איך בכלל חשבת
שאת יפה וחכמה?
גם אם כולם אומרים לך כך
אז מה?
הרי את יודעת
עד כמה שאת טיפשה!
הנה, עובדה
עוד אחד שלא נשאר בסביבה!
אז מה אם את אישה מרשימה
מקרינה נשיות וחמימות
ושפתייך לוחשות בחיוך
דברי אהבה וחוכמה
אז מה?
אז את נראית כמו ונוס...
אז מה?
בתוכך את יודעת שאת לא שווה יריקה!
הנה, עובדה
את עדיין ישנה לבדך במיטה.
אפילו לא צלצול אחד,
מילה!
אין ספק,
את לא שווה את ההשקעה.
אהה, תחושת הדחייה,
כל כך צובטת
וכה מייאשת
מרגישה כמו אמרתי
כל דכפין ייטה ויאכל!
ואני עונה לעצמי
בעדינות וחמלה
שזה לא נורא.
עוד התנסות שנגמרה ברע,
אז מה?
אז עוד אחד שעבר במיטתי
ושוב, "טעיתי בשיפוטי"
אז מה?
אז הקשבתי להרגשתי,
שהייתה כל כך טובה
שלא עצרתי וחשבתי
"מה יהיה אם?"
אז הייתי ספונטנית
אז מה?
היה לי טוב ונעים
והרגשתי מפונקת ורכה
וגרגרתי כמו חתולה
אז מה?
אז זה לא הגבר של חיי
אז מה?
נמאס לי לחכות ולעמוד בצד.
אני
גם
רוצה!
רוצה לטעום מהחיים
רוצה לבעור אותם
להניח לרגשותיי
על כל גווניהם
לנווט אותי
ולהשתחרר,
כי פתאום הבנתי
באותה מידה
בה הרגשתי בטוחה
הייתי גם חשופה ופגיעה
ואז מה?
כמו שהטוב חובק את הרע
החיוך את הדמעה
החסרון את היתרון
כך גם הכאב
חובק את ההנאה
אז מה?
אז זה לא
"אני דחוייה"
זו אני הדוחה,
את החיים
הלאה
ממני.
זו אני שדוחה אותי
במיני תירוצים וסיבות
כשאני מטיפה לעצמי מוסר
ומסבירה מה אסור ומה מותר
ו"איך" עליי להרגיש
כדי שליבי סוף סוף יואר!
זו אני הדוחה את חלומותיי
בטענה הקרה
שאני עדיין לא מוכנה
ומחכה בסבלנות ליום הגאולה
בו ארגיש סוף סוף ראוייה!
זו אני הקובעת, לא עכשיו,
זה לא הזמן,
מצבי עדיין לא מספיק איתן,
אין לי כוחות, כסף או אהבה,
הרי אני כה חסרה,
תלוייה באחרים
ובמיוחד בחסדי אלוהים
ונכנסת למצב של המתנה,
לתזמון הנכון
בו הכל ידפוק כמו שעון.
זו אני המסרבת
בעזרת תודה קרה ומנומסת
לקבל לחיי הזדמנויות שונות
כי זה לא זה
וזה לא ממש מתאים
ובעצם, בשביל מה לשנות
אם בכל דבר יש יתרונות וחסרונות
אז עדיף להישאר במוכר ובידוע
עד ש... הכל יתלבש במקום
ופשוט יזרום!
ואני מחכה
ובסבלנות
ממתינה
והופכת בראשי,
משנה שוב את החשיבה
מטפחת את הגישה
ועדיין,
לא מעיזה
לעשות
כפי שאני באמת
רוצה ומרגישה.
אז אל תגידי לי
שאני טיפשה
ולא שווה צלצול
יריקה או השקעה,
רק בגלל שאני רוצה
לחיות לחיות לחיות
להפסיק לפחד מעצמי
ומההתנסויות
ולקבל את הזכות לטעות
ולהשתמש בתבונה שבלב
כדי לשפוט.