ביום שלפני הנחיתה עמד גבר שרירי והשקיף אל עיר החמר מבין צוקי
אבן החול שרוח סחפה גרגרים מקצוותיהם. הרוח ייללה בין רחובות
האבן שמתחתיו והניעה קלות את החבל הקרוע שהשתלשל אל הבאר
החריבה שבכיכר השוק. מעליו הסמיק האור את שמי המדבר הכחולים,
במגע אחרון של טרם פרידה; חבורת זנבונים קיפצו בסמוך לו, ועורו
השחום והחשוף הרטיט לפתע. הוא היטה את ראשו הקרח בריכוז. מן
העיר, כ-400 אמה מתחתיו, עלה קולו הקצוב של שופר, קול מתכתי
משהו ששיוה למחזה טעם של רגע שאינו קשור לכל הרגעים שבהם נשם
לפני-כן. הרוח שרקה, אך למגעה המלטף לא נצטמרר גופו עוד. מעבר
לקיפולי הזמן והחשכה של המתים שהשאירו אותו כאן עם שולל
היחידי, חשוף רק למגע רוח ולא יותר, צפו ועלו שוב תמונות בטרם
כל מה שהיה ונחקק בזיכרון מאז שיצא למסע.
"אם לא תצא אלי עכשיו, עוד תראה את שמי חקוק על אבן המיל בכיכר
השוק". איתי נזכר במלים אלה ששמע ספק בחלום ספק בהקיץ שבועים
קודם לכן, עת עזב את המנזר האיסיי שבו עברו עליו רוב ימי
נעוריו ובגרותו. הקול, קולה של נערה,עורר אותו טרם שחר. כה
בטוח היה במציאותה בקירבתו עד שיצא לחפש אותה בין קירות האבן
המסויידים לבן של מנזר. כשלא מצא אותה בפנים, יצא החוצה. טיפות
גדולות החלו לפול על אדמת הקירטון האפלה, על רגליו היחפות ,
ועל עורו החשוף שרק האזור עליו. הוא הצטמרר. למעלה, למעלה החל
לרוץ בדרך הלבנה, הפונה מערבה, נחלי מים שוטפים ממנה עתה את כל
אבק הקיץ, אל הכיוון המוכר של העמק בו גדלו מטעי המנזר. אך אז
חש את מגעה של קרן השחר הראשונה, מדגדגת את ערפו, והוא פנה
דרומה, אל ארץ הנבטים.
"הכל טמון במחשבותיהם של בני אדם", סח לאיתי עזריאל, משרתו
הצידוני. בילדותו הדברים נראו לו אחרת מכל הילדים: הוא ידע
לנווט בין גחמותיו לגחמות אחרים. לא פלא שהיה מקשיב למה שעבדו
סח, אם כי סבתו הזהירה אותו תמיד ממה שכינתה "דברים אחרים".
עזריאל סיפר לאיתי סיפורי נפלאות על היושבי במרומים, דברים
שכלל לא התקבלו על הדעת: "הרה הפכה נערה יפהפיה, פסיכו, לפרה,
נקמה על-כך שזאוס, בעלה, חשק באחרת. נרקיסוס היפהפה קפא והיה
לפרח על שפת הביצה לאחר שקלמנטרוס, נמפת המים, התאבדה בגלל
אהבתה הנכזבת אליו. האם האלים רואים אחרת את פני הדברים מהאדם?
הנה אש בוערת שכבתה בחנק- אהבה טהורה עד מוות שהפכה לפרח
ביישני בעל ריח מכשף. אשת החלום, פסיכו, שקיומה הרומנטי נעלם
במוצקות אברי הפרה. "אתם היהודים- נופצתם ועריתם לגולה, נטושים
ממקום ומאלוהיכם, כמו העפר בשעון החול שעוזב ומחלחל מטה אל
הריקנות. אם אנשים לא היו חושבים כל-כך הרבה, היו דפי ספרי
ההיסטוריה נותרים ריקים מסבל, נקמה ונצחון". איתי נזכר בכך -
בילדותו, בעזריאל ובפילוסופיה שלו - כי זאת היתה הסיבה השנייה
שהביאה לעזיבתו. המחשבות.
איתי היה בנה הבכור של משפחה מכובדת משבט בנימין. בקרב סוחרי
הבשמים , היתה משפחת גמליאל ,שהשתייכה לבית צדוק, הוותיקה
ביותר. לא זאת בלבד שהחזיקה במונופול על סחר הבשמים, אלא אף
המשיכה מסורת רבת דורות שראשיתה בייסוד פולחן המשכן. לכן, אין
תימה בדבר שאחד מהבנים ייכנס לכהונה. גם כי הלך איתי בדרך
שהוטוותה לפניו על-ידי מורשתו, לא ירא לשאול שאלות שהביאוהו
בסוף לנזירות ולנטישתה. אם בהגיעו למצוות רק נכנס למקום
שבדמיונו הצטייר כחדר בו מחכים לו אבותיו מימי סבו ועד לימי
משה, הרי אחרי שהכינו הכהן לטקס בר-המצווה, נכנסו גם מחשבותיו
איתו לחדר. והרי לא היה שם אף אחד, חוץ מפמליה של מעלה, שיכל
היה לענות לו. ועל-כן, כשנתקל בשתיקה רועמת זאת, הלך לחפש את
המענה לשאלה המרכזית שעינתה את מחשבתו: שאלת ההקדש לאלוהות.
כן, הוא נכח בשלושת הרגלים, ושנה בשנה, הלך להיראות פני הארון.
אכן, היו שם ניסים - ריבון עולם שגר נשגב בין אבנים של גזית.
היו גם נשים ילדות וזקנות, היו גם ערימות ערימות של מרבק
שהושגבו, או נלעסו. כן, הוא ירד מדי בוקר, קיץ או חורף, לטבול
במקווה החצוב בקרקעית הסלע שעליו יוסד ביתו. אך גם כשרעד מקור,
גם שהתענה בצמא בקרב המון חוגג, המשיכה הנפש שהיתה אמנם רכה
בשנים, אך כה בוגרת ורצינית בשביל גילה, להתחבט בלא מענה.
לבסוף, לאחר שעבר את הטקס שהביא לו מידה לא מעטה של גאווה, עד
שאחיותיו החלו להציק לו בשביל שלא יתהלך כל היום עם האף למעלה,
אמר בכפיפה אחת את תפילותיו, ונתן לעצמו בפרוש יתר להציג גם את
השאלה הבאה:" איזו סיבה שבעולם תביאני לגלות את האלוהים האחד,
אלוהי האמת, אם לא אצא אני לבדי אליו עכשיו, לנטוש את העושר
והכיבודים, את תפנוקי הנשים?" הוא הפציר באביו, שסיפח אותו על
עדת הכהנים הזוטרים ששירתו בפולחן הבשמים, למרות שייעודו היה
להגיע למעמד רם בהרבה. וכך כל בוקר, עם קורבן התמיד,עזר להקדיש
את קטורת הסמים: נטף, שחלת וחלבנה, לבונה, צרי וצפורן, קציעה,
שבולת ונרד, וגם כרכום. קושט, וקלופה קנמון ובורית כרשינה ואף
יין משובח שהובא בכדי חימר מוארכים מקפריסין, ואפילו מלח שנכרה
סמוך לסדום במערה הלבנה. הוא היה הופך והופך שוחק ושוחק בעלי
ובמכתש - כל אדם מן הראוי שיהיה לו בושם משלו להקטיר לאדונו
בשחרית. אך איתי רק שתק וראה עונות מתחלפות. מודד היה וחוזר את
המנים, ונזהר שלא תיפול שערה מראשו שגודל פראות לכף המאזנים.
איתי אהב להתלוות ללוויים ששירתו בקודש: לא אלו שלבשו בגדי פאר
וכהונה, אלא הדבקים שבהם. הוא היה מקשיב לתשבוחותיהם שיצרו עם
הקודש. הוא ידע לעמוד מהצד מבלי שישגיחו בו כלל, אך מכל הדברים
ששמע וראה בבית המקדש הנשגב - לא ענתה לו אף בת קול קטנה , לא
מדבר. אלוהים אף שהיה בסביבה לא ענה. הם היו שרים הלל ופורטים
על נבל דוד השגור בפיהם, והמכונות, הצינורות וכל אותם דברים
חשובים שהיו בסביבה שואגים עמם. אך הוא ראה רק במה מדובר, עד
שהדבר היה מוציא אותו מהכוונה: להיות בקודש עם האלוהים. גם
בשבת, גם בחג לא מצא שלום. הברקים הבריקו, הרעמים עמם, עננים
חלפו ביעף. מוזיקה. תשבוחות. איתי בעוניו הפך לעלם. עוד מעט
פרקו יגיע להתמסד ולזכות בירושה: שוק הבשר, שוק הלידות, מהומת
המסחר. אך מי הם אותם אנשים תמוהים שבאו מהדרך עטופי לבן
ומאובקים? מהמזרח עם קרני השמש הראשונות, מדרך האיסיים עלו
ובאו לתת את קורבנם, חסונים וסחופי רוח ושמש, להט מדבק נוצץ
בעיניהם. לובן בגדיהם בלט בין הבוץ התכלת וארגמן השררה, לא נתן
לו לבוז לעולם מופלא זה שעוד התעתד להכנס אליו: עולם המבוגרים.
כמוהם עינה נפשו איתי בצום ולא הבין בשתיקתו על מה הם מדברים.
ולבסוף נדבק איתי לאיסיים ובאחד הרגלים נסחף עמם בדרכם חזרה
המדברה.
בן חמש-עשרה היה איתי כשעזב את ירושלים, ועוד חמש-עשרה שנים
עברו עד ששב אליה בשנית. באותן שנים שבהן שהה עם הנזירים במדבר
יהודה למד דברים רבים: הוא למד לוותר על רכושו ועל קול רצונו
האישי כדי להתאים לחוקי הכת. הוא לא קינא באותם חברים שלא עמדו
בפני ייצרם: אם חטאם היה גדול - הורחקו כהרף עין מהכת. הוא היה
חבר דומם בקובץ של נערים בני גילו, דור ההמשך, שאימצו החברים
הבוגרים ששמרו אמונים להתנזרותם. כמוהם למד להשכים עם שחר
לעבודת השדה. כמוהם קיבל חינוך מחברי הכת הבוגרים. בניגוד
לצדוקים דורשי החלקות ומנהיגם כוהן הרשע אשר שרר ביתר בני
העוולה, כנסת ישראל, הכינו עצמם יתר חברי הכת ובראשם מורה הצדק
לקראת מלחמה - המלחמה הסופית - מלחמת בני אור בבני חושך,
המלחמה שלא תותיר פליט מלבד אהובי האל בני הכת. ולכן במשך אותן
שנים הוכשר להשתמש בחרב, כמו במגל, ובמגן כשם שלמד לפזר את
המוץ בדיש. במשך אותן שנים היתה לאיתי שהות להתבונן על דברים
רבים שלא שם אליהם לב בחייו הקודמים: הוא הביט על הטריסטרמיות
והזנבנים כיצד הם מקפצים בשמחה בין ענפי השיטה הקוצניים,
אוספים אוכל לגוזליהם וגודרים זה בעד דרכו של זה. הוא האזין
לקול השיטפון בחורף, אך יותר משהיה מייחל לבואו היה מייחל
לבואם של עוברי אורח, וכשאלה היו מתאכסנים במנזר - היה יושב
פעור פה ומאזין לסיפוריהם. בערבים, אחרי שעות העבודה המפרכות
בשדה, יחד עם עדת הנזירים, עסק בלימוד התורה הנשגבת, הלא היא
סרך היחד. אולם בד בבד המשיכו מחשבותיו לשאול ולחקור בצורה כזו
עד שאפילו הכהן הגדול קימט את מצחו בדאגה כשהיה נתקל בספקנותו
של בן המנזר. אט אט התגבשה באיתי ההכרה שאלוהי האדם ייגע בו
בשעת האושר השלם, ולא בסוף הדומם של חיי העולם הבא.
בעיר המדבר הנבטית שמעבר לירדן נצצו כלי הנחושת, והמטבעות
קשקשו בפוזמקיהן הרקומים של נשות אדום. קול המולה עלה מהמגרש
הרחב בהן ערמו כפריות עבות גוף וכסויות בגדי חג פשוטים את
מרכולתן: עשבי תבול , תאנים, דבלים וצימוקים וקצת מיני דלועים
ושומין. נשים אחרות, נשות העיר המגונדרות בפוך ובכחל הסתובבו
בינהן כטווסות עוטות רקמה ושלל צבעים ועמדו עמן על המקח. בצד
כרעו גמלים רבים על ברכיהם, לועסים בשלווה ומעלים גירה. מספר
סוחרים לא מקומיים הציגו את מרכולתם שהשיגו בסחר או בביזה:
אטון, בדי שש משי ורקמה, הבנה בהט וצדפה. רק מעט מהנשים יכלו
להרשות לעצמן להקריב כה הרבה בעד מותרות אלה, אך כולן התקבצו
עתה סביב הסוחרים ופקחו עינים גדולות, עת כהנת האל איזיס, זאת
שבין גבותיה שוקע סמל התבונה האלוהית, עמדה עם אחד מסוחרי
האורחה על המקח. לפתע נשמע קול שקשוק וצהלת סוסים. הנוכחים
הפנו כאחד את מבטם לכיוון שער העיר משם עלו הפרשים. זאת היתה
פלוגת לוחמים שצעדה במעלה הדרך. בראשם רכב מפקד על סוס אדמוני
ולפי המדים ניכר היה שאלה שכירי חרב רומאיים שמסיירים באזור.
כשחרבותיהם משקשקות על מגיני הירך שלהם עברה הפלוגה בסך, עד
שעצרו לקול קריאת המפקד ליד שקתות הבאר וירדו מסוסיהם כדי
להשקותם. לא עברו רגעים מעטים והאווירה הכפרית הופרה על-ידי
קולות קללה וצחוק:"שים שלום בירושלים, שים שם".
-שים שלום בירושלים, שים שם.
"תעית", תיקן איזה קול אכזר "חזור אחרי: שים שלום בירושלים,
שים שם!"
-שים שלום בירושלים, שים שם.
נשמעה קול סטירה ואחריה קול גניחה מעורר רחמים. העלבון הופנה
כלפי אחד מאנשי הצבא. שמו, שולל היחידי, העיד על מוצאו העיברי.
חבריו התנכלו לו ולשפתו המוזרה. שולל שלח עיני פחד ושנאה אל
מענו המפקד האדמוני והגוץ, שהיה נכון עתה להמשיך להלעיג על
פיקודו בפומבי, אלמלא עצרה לפתע יד גרומה את יד המפקד המורמת
להכות. דם הציף את הפנים האדמוניים בלאו הכי, והמלים ממש נתזו
מפיו:
-מי אתה, בן-נעוות-המרדות, שמוכן להתלות כמו כלב בשוק?
אם מצחו של הנזיר המסתורי שגח כמתוך האדמה נשאר חלק ושלם, הרי
פני מפקד הפלוגה התכרכמו בשנאה וקצף ניתז מזוית פיו. כאשר עיני
הנזיר הביטו מהפנטות אל עיני המפקד הזועם שידו השנייה נשלחה
עתה אל החרב הקצרה שבאבנטו, בעטה רגל יחפה ביד מכוסת הכפפה,
העיפה מתוכה את החרב, ובו זמנית שלף הנזיר מבין קפלי שלמתו
פגיון קטן. הוא קרבו אל הצואר הסמוק משכו אחריו לכיוון הסוסים
הרתומים לא הרחק.
"הפל אותם" אמר בשקט לשולל "ואחרי-כן גש הנה". איש לא הבין את
השפה המוזרה, אך פני שולל האפלים הוארו לפתע, והוא שלף את
חרבו, גבו לאיתי, כדי להגן על מושיעו. חברי הפלוגה הנותרים
עמדו כמאובנים ולא ידעו מה לעשות.
"שחררוני!" נבח המפקד בקול חנוק, ואז כיסה ענן אבק את החבורה.
איתי, חבר הסרך, שהיה אמון על מלחמת יחיד במכות, בפגיון ובחרב
השתמש ברגליו כדי להדוף את שלושת החיילים שהתקיפו אותו והזהיר
אותם בתנועות שאם יתקרבו יחסל את מנהיגם.
"הרגו אותו, הרגו אותו בני כלבה פחדנים," אך החיילים הנבוכים
פחדו להשמע להוראות. בינתים הגיע שולל עם שני סוסים. איתי הרים
את המפקד ובכוח מופלא קלע אותו כאבן אל תוך חבורת החיילים, תוך
שהוא מפיל אותם, שריונותיהם מתנגשים מגושמים אלה באלה, השמש
מתיזה מהם גיצי אור ומסמיקה למובן קללותיהם. כחיפושיות שאינן
יכולות להתהפך חזרה מגבן המשיכה המהומה כשאיתי ושולל קפצו על
סוסיהם ופרצו בדהרה לכיוון המדבר. בתחקיר שנערך מאוחר יותר
נותר רק ענן אבק מרחף מעל המדבר שהסביר כיצד נגנבו שני סוסים
וחיל מפלוגה ארבעים וארבע בפלנגה הראשונה של הכוח הסדיר שבנפת
אדום.
"בגיל 15 נשביתי, אני משרידי בית אפרים, על-ידי חבורת שודדים.
האל הטוב רצה שאעזוב את בית אבי, את אותו כפר שלו שאלך מאצל
המחרשה רתומת השוורים. הם לקחו אותי דרומה, בורחים מפני חיילי
המלכות. אל עובדת שבמדבר שמעבר לאדומיה הרחק דרומה מבאר-שבע
לקחוני. נתגלגלתי בתור עבד לנבטי אחד אבל רצה השם שיפדוני
עיברים בני עמי וישלחוני לחופשי. שמעתי שבצבא הרומאי מקבלים
אדמות לאחר השחרור, ולכן התגייסתי כשכיר חרב לצבא הערלים. שנים
ארוכות התאמנתי ועתה אני באחד מחיילות הפרשים שלהם. אפילו
שטיפסתי כה גבוה, לא זניתי אחר פולחנם. השתדלתי לא לערוק
מצבאות השם. ידי שיכלה בחרב יותר ממה ששכלה אותי אימי-אינני
מלאך. אולי. אתם האיסיים מחוורים לכם דרכי המלאכים יותר משלנו
הערב רב. בכל אופן, מדי פעם שולחים לכאן צוערים רומאים לתקופות
קצרות- על-מנת שיזכו בקידום פוליטי בסנאט. האחרון היה מפקד
אומלל, ואכן יד מיסתורית קיפחה את חייו. המפקד שנשלח במקומו
חושד בי שידי היתה במעל, ולכן הציק לי יותר משלחברי. אך עתה
אני עמך". שולל הביט אל הגבר הנאה שישב מהורהר וומביט המדורה.
מרחק שלושה ימי רכיבה הפרידו בינם לבין העיר הנבטית. הם הדרימו
מאז, נסים הרחק מגבולות השלטון הרומאי אל תוך המדבר המסתורי.
לאחר שעות דהירה בלתי פוסקת מצאו באחד הוואדיות הצחיחים, הרחק
משיירות הסוחרים פינה לחנות בה ללינת לילה. מעט המים שבנאד על
אוכף הסוס כמעט ונגמרו. הם ידעו על קיום איאמביה לגדות הים
הערבי. לשם תיכנו להפנות את פעמיהם. איתי אמר לשולל דבר מוזר:
שכל שירחיקו לכת אל תוך המדבר כך ימצאו עוד ועוד ריקנות ושם
יגלו את האמת. שולל לא הבין, אבל נשבע שבועת אמונים לאיתי
והבטיח להדריך אותו בדרך השיירות.
איאמביה סערו הרוחות. זה היה שבוע לאחר ביקור האלים. האלים
ירדו ברכב אש מכושף והשאירו בעיר חלונות שקופים אדירים. הם לא
נזדקקו לשעה כדי לבנות את החלונות, אלא הצניחו אותם בשלמות
ממרכבתם. באותה עת הדהדו באויר קולות נוגנים ורעם תופים. אך מה
שנשקף מהחלונות שנתלו באורח פלא מעל ראשי האנשים החיש עוד יותר
את מקצב הלמות הלבבות: היתה זו אשה. כן, אשה צהובת שער ולבנת
אברים שכמותה לא נראתה בין נשות המדבר השזופות. היא רקדה לפני
העיניים מלאות היראה בחוסר בושה נורא. כך כולם התאהבו בה
כילדים. אך כל הצהרות האהבה שגומגמו אליה ואל השמים לא קרבו את
האלה לכאן. לא עברו ימים ספורים והאלה אף היא ירדה ברכב אש
מהשמים. האלוהות המשונה חנתה וקולה כקול מים רבים במדבר. אחרי
זה המריאה ונעלמה בשמים. רק קול רעם נהם מתוך השמש, אך היא
הותירה את ביתה אחריה. זאת עלתה מהמדבר ופסעה בלהט הצהרים על
רחוב הפאראקה של העיר. היא ניגשה ישר אל בית המושל הרומאי. איש
לא קרא בשמה. איש לא הפריעה במהלכה, אך התנועה קפאה ברחובות
ובחנויות עת כולם נעצו ביצור השמימי עינים.
לאחר כמה שעות יצא כרוז והכריז שהכוהן הגדול ומושל העיר
מזמינים את תושבי איאמביה להצטרף לפולחן האלה הלבנה במקדש
אוזיריס. פסלי אוזיריס השקיפו על המלכה החדשה שניצבה לפני
העדה. היא שרה שיר פראי ומלא כיסופים מדלגת כצביה בעונתה. איש
לא הבין את מלותיה, אך רבו בה האותיות השורקות. לאחר מכן פצחה
האלה היפהפיה וביוונית שוטפת הודיעה שהגבר הראשון שיצליח לעבור
את החלל שמסביבה יזכה בחיבוקה. "בואו אלי בואו! בואו ואחבקם!",
קראה בקול צרוד מתוך חזה שמחשופו המועט לא הסביר את הרטט
ההיסטרי שהקפיץ זוג שדים שכמותם לא נראה במדבר הערבי מיום
הבריאה. המוני הגברים שהתנפלו מהופנטים לכיוון הקדשה האלוהית
כושפו כהרף עין: הם חשו כמו מכה אדירה החולפת בחלציהם ועדשות
עיניהם המקומרות נתקערו. מהופנטים נעו סחור סחור משתחווים
ורוקדים ביחד עם הקול הנערץ.
"אלי, אלי, עשה לי טובה! שלח את הלנה המטורפת למטה!"
בעוד סופיה לוחשת ומשביעה את האלים, ירדה אל האכסדרה מקומת
המשרתות השפחה, חביבת אשת המושל לשרת את גבירתה. פני אשת המושל
ניבטו אליה אדומים ויגעים. שערה שנשטף בשתן גמלים ימים אחדים
קודם לכן, הצהיב כולו. היא הדקה את חזה הגדול אל תוך מלבוש צר
וזעיר שהדגיש את המרובה. "העיקר להדמות לאלת הירח, כפי שבעלי
מכנה את הקדשה הצבועה החיה, כדי שבעלי לא יגרשני בחוסר כל"
אמרה כתשובה למבט הדאגה שעלה בפני הלנה. אשת המושל היתה האשה
הראשונה שהורשתה להצטרף לפולחן האלה, והראשונה שהעזה להלבין את
שערה; הכל לפי הוראותיה המפורשות של האלה. תוך יום נוספו עוד
רבות מבנות העיר לקיום מצוות עבודת האלה. אותן מועטות ששערן
צהוב בלאו הכי זכו למבטי קנאה. למרות שנמנעו מאותו שתן גמלים
מאוס, אף הן נאלצו לדחוף את גזרתן אל תוך אותו מחוך מבחיל ללא
הבדל גיל או מעמד.
רק סופיה, "המטורפת של המושל", כפי שצעקו אחריה הילדים ברחוב,
שוחררה מהפולחן, מפני שבלאו הכי לקחו ממנה האלים את נשמתה.
מבטה המבהיל שהיה חביב על אשת המושל ראה כל זאת. היא לחשה
לגבירתה, הדמעות מכסות את פניה היפות:"האלה לקחה גם את ינוני".
סופיה השליכה בה מבט מרחם וציוותה עליה להדק עוד חלקים בלבושה.
"האלה נתקלה בו במקרה. היא היתה בשדה בדיוק כשעמד לקלוע חץ
בעופר אילים. מבטה נתקע במבטו. החץ לא מש מקשת אהובי. מאז לא
חזר לשחר אל פיתחי. רק מבט אטום נשקף אלי. והוא אמר לי דברים
בשפתה, שפה זרה ומפחידה".
שבועיים עברו מהנחיתה, ומרחוק איתי ושולל מתבוננים אחוזי פליאה
בעיר שמתחתם השקועה כמטורפת בפולחן מוזר. עבר עוד יום ואיתי
הצטרף במקרה לפולחן האלה. הדבר היה אסור עליו בתחלית האיסור.
לפי סרך היחד לא טיהרה הטבילה עוונות. איתי ידע כל זאת כשצעד
למקדש בלוויית שולל היחידי. הם משכו תמיהה רבה מכיוון שכל
התושבים האחרים השתקעו מעל ומעבר בפולחן. לכן נראו שני הגברים,
הנזיר והלוחם, מיוחדים ברחוב החוגג. מסוסיהם סקרו עיניהם
ההמומות את בנות המקום שחומות העור ובהירות השיער. חוסר
צניעותן הפכה עד מהרה למשל ולשנינה בעינהם והם הרבו לחזור בינם
לבין עצמם על המלים:"מר ממוות", או:"טוב מראה עינים מהלך נפש".
מכיוון שנזירותו הטהורה של איתי ומשמעת החיל של שולל לא נשטפו
עדין בזימת פולחנן, הקיפה עד מהרה עדת נשים את שני האורחים.
מלאות ציחקוקים הביאו אותם ביניהן אל מקדש האלה.
כשראה איתי את פני האלה סבים אליו, חש רתיעה מהמבט המתחנן
והיפהפה כאחת. הוא השיב לה מבט קר ומתנשא:"מה את מנדנדת לי".
שולל השפיל את עיניו והביט נוקשה אל האדמה. איתי המשיך להביט
בה. עיניה היו כה נוגות, ועדינות והן קראו לו בתחינה לקרב
ולשחרר אותה. הוא שמע קול אשה קורא בשמו, קול מלא כיסופים, אך
לא היה זה קול האשה ששמע בחלום, לא יתכן. אט-אט, קרב בהיסוס
ועבר את החלל שבינו לבינה. דבר לא ארע: לא מכה בחלציים, לא קור
ואף עיניו נשארו קמורות כשהיו. מעבר למחיצה עמדה האלה, קצת
מבולבלת ורטטה. הוא רצה לכסות על מערומיה, אך זכר שיווניות היא
עבודה זרה, ולכן רק צודד ראשו בנימוס וברכה תוך שהוא נמנע
ממבטה. האלה הושיטה לאיתי את ידה ולקחה אותו איתה. איתי ראה
שהיא רק בן-אדם מענטז. למרות שהתקשה לנסח זאת הוא שאל אותה,
כשהיו בחדריה, אם היא הלל בן שחר. היא נדה לשלילה. מבטה הפך
קשה. הוא חש צער, והסביר לה שמעולם לא היה איש מדון, רק קיווה
שיזכה בהקדש. הקדשה פרצה בצחוק בלתי מוסבר. כל מילותיה היו
במקצב שירי, שלא נראה לו אמיתי בכלל. לבסוף, לאחר נאום ארוך
שבו הסבירה משהו שהיא לוקחת, איזה גלולות, או משהו, שגם כן לא
נראו לו בכלל, נתמלאו פניה צער מופנם. היא חיבקה את איתי באהבת
אם, כי ידעה שלא תראה אותו בשנית. למרות יופיה המושלם בקושי
נכרת החיבוק בזכרונו, ליבו לא היה אתו. הוא חש נגוע בחטא וידע
שרק חזרה בתשובה וטבילות רבות במים אולי יטהרו אותו מטומאתה.
האלה כנראה חשה בכך. היא היתה אומללה, אך בכל זאת עזרה עוז
והסירה מעל צווארה תליון נוצץ שזהרה בו אבן יקרה באור מסנוור.
איתי התנגד לקבל זאת מידה, אך לפתע נשמע רעם מעליו. איתי נרעד
וחש פתאום מפוחד. הוא לקח מידה את התליון, נפרד ממנה לשלום
ויצא אל ההמון החוגג.
אך יצא איתי מפתח המקדש והנה חש ידים המגששות ונוגעות
בזרועו. הוא נרתע ובקפיצה שלף את פגיונו. אך כשהסתובב גילה
מולו עוד דמות אומללה. היא צייצה אליו משהו.
- מה? שאל.
-איפה הצלם של ינון?
-מה?
- ינון, הצייד, השיבה.
-לא פגשתי אחד כזה כבר יומיים.
-אולי זה ייקח אותך אליו, המכות.
ובתוך כך החלה הדמות האומללה לחבוט בו באגרופיה באמות ידיה
החיוורות והדקות ולנגח אותו תוך שהיא מזילה ריר ונושפת כחתול.
איתי עמד נבוך מול זה.
עמליה הסודות. תורידי. אט אט התפזרה השנאה המכוונת כלפיו והפכה
לדבר שנראה כבחורה, שהתנדנדה על עקביה ולבסוף כרעה כמעולפת
מרוב עייפות וטשטוש.
-מה לך גבירתי?
היא לא השיבה, אז אסף איתי את התוקפת מהרצפה, ונשא אותה על
שכמו לחפש את המרפא המקומי.
בינתים גילה שהוא לא לבד. בזווית עינו צד צל מסתורי כל אימת
שפנה ימינה או שמאלה. בפתאומיות הסתובב איתי כשגילה לפניו איזה
דמות משונה.
- מי את?, או אתה הוסיף בליבו, כי היה סיפק לגבי מין היצור.
-אני כהן איזיריס במקדש, רק נחש לא ימות לבבו למראה אלתי.
-משעמם שם. יש מראה אחר. אבל יצור מלנכולי כמוך לא יבחין בין
אצבע אוויר קרה לבין מכון סיוטים מכושף.
כן?, שאל המכשף בלעג - ומהו שלך?
-לא גיהנם.
- באמת האמנת ככה? בו ואראה לך את דמותי בלי עין רעה...
- אי, אי אי, גנח לפתע איתי כשאצבעות קרות אחזו לפתע עצב בלסתו
הימנית.
איתי נרעד.
-בוא ואראה לך את דמותי הענקית...
הכאב זחל במורד צווארו ברכיו פקו, והוא שמט את אויבו הראשון
שהיתה שרויה כחתלתול בנים לא נים בין זרועותיו.
- בוא ואראה לך את דמותך האמיתית...
סלמה, תגיד את השם שיחזור, שמע לפתע קול קורא בהוייתו.
- גם זה מדבר!!!"שאג מולו המכשף כמנחש את המתרחש בליבו של
איתי.
איתי שמע איזה קול בהווייתו, אחר שלא רצה שיחזור. בתת הכרתו
חלפו המילים כעורבים שפילחו את הרוח באיוושה בלא מובן.
- איתי, מהר!!! האיץ בו הקול.
איתי האזין לקולות שלעגו וסרסו את כל מה שהאמין בו שמגן.
ואז אמר איתי את השם ונחלץ מזה. זה היה כישוף שחור. הוא המשיך
להגן על עצמו, בונה מסביבו חומת אור ממלים מקודשות עד שהערבי
לא הבין את זה.
-זה כבר לא עובד.
-אז תיקח מכאן את הלנה המטורפת. תעשה טובה לעיר. תעשה טובה
לינון. קח אותה מאיתנו. תחזיר אותה לחלל. הלא גם משם הם לא
רוצים לתת לנו בחזרה את נשמתה.
-על מה אתה מדבר?
-האלים. לפני שלוש שנים...הם לקחו אותה וכשהחזירו אותה כמו
שפחה אל יד גבירתה כך היא היתה, בלי יכולת לזוז, לאכול, לשכוח
מה שאמר לה מישהו חכם שם. עינים.
איתי הופתע למשמע צליל החיבה שעלה מהקול הלא מזוהה וחסר המין
שלפניו. הכהן כרע מעל הלנה,נפרד ממנה לשלום ונעלם בעקלתון
הסימטא.
-איפה אתה, חיפשתי אותך בכל מקום!
-מה נתת לי שאתה מחפשני, שולל?
-איתי, ידידי, בוא נתחלף - תמלא אתה.
-מה אמלא?
- את המדבר בידידותי. הבה נעזוב את עיר החטאים. שימשיכו לרדוף
אחרי הרדוף בלאו הכי. מי זאת?, הצביע שולל לגוש המעולף.
- אחת. היא רוצה ממני משהו.
- ואתה ממנה?
- רוצה? חס וחלילה. אולי יותר מדי.
-נלך.
-אין כמוני במדבר. נלך. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.