האדים החלו למלא את האמבטיה עוד לפני שניכנסתי למקלחת.  הצלחתי
להתבונן בדמות המטושטשת במראה דרך האדים והתחלתי להתפשט.
ניכנסתי למקלחת, שוטפת ממני את כל היום הארוך שעבר עלי, מאמינה
או יותר נכון רוצה להאמין, שניתן לשטוף זיכרונות עם הרבה סבון
ומים, אך נוכחת לגלות כי כל המים והסבון בעולם הזה לא יצליחו
לנקות, להעלים את הזיכרון הנורא הזה.
המים זורמים והאדים ממשיכים להתפזר בחדר, אני רוצה להתפזר
איתם, להעלם, לא להיות קיימת יותר.
המים החמים מתחילים להיות קרים ומוחשיים.  אולי הקור יצליח
להקפיא את המחשבות או לפחות לכווץ אותם.
יוצאת מהמקלחת, עוטפת את עצמי במגבת ענקית שמכסה את כולי, על
הריצפה נוצרת שלולית קטנה, שתישאר גם אחרי שאני לא יהיה.
שוב מתבוננת בעצמי במראה דרך האדים ומגלה ששום דבר לא השתנה,
הכל אותו הדבר.  
עוזבת את המגבת, שמחליקה על השלולית וסופגת את המים אליה.
לפעמים הייתי רוצה גם כן להעלם כך, להספג ולא להיות קיימת
יותר.
הולכת לחדר עירומה ורטובה ובכל צעד הזיכרון חודר וניהיה מוחשי
וכואב יותר.  זורקת את עצמי על המיטה ומרטיבה אותה, לא איכפת
לי.
אני מנסה לברוח אל השינה.
משב רוח צונן מעביר בי צמרמורת.  בעבר היתי מדמינת שמשב רוח זה
הוא אהוב ישן שמחבק אותי.
המחשבה הזאת מעלה בי חיוך, אני מתחילה להתמוגג מממנה, להתחמם
ממנה.  אני לא רוצה לישון, אני רוצה לקום, לחיות, לא להיות
פה.
חבילת הכדורים החלה להשפיעה, העניים נעצמות.