אני יודעת שהיא חושבת עליו ברגע זה.
היא בוהה בדמות העומדת בקצה החדר. דמות שנראית כמו בחור גבוה.
אפשר אפילו לחשוב שאולי זה הוא מעבר לפלחי העשן.
עומד, ניצב, רם ומרשים, לוגם מן המשקה ומדבר עם חבר, שכמובן
נמוך ממנו. היא מדמיינת שהוא הגיע אחרי הכל, אפילו שזה יום
עבודה מחר. היא מדמיינת שהדמות לא עונדת משקפיים, שלדמות יש
עיניים מודגשות בצבע לא מוגדר. שהדמות יפת תואר, שזה הוא שהיא
אוהבת. שהיא מחכה לו כל כך.
אני יודעת שהיא חושבת שאולי...,מהססת לרגע ושוב מתאכזבת.
היא היתה רוצה שזה יהיה הוא. שיבוא אליה מבעד לעשן, עם פניו
היפות והעיניים שחודרות אליה כאילו קיימה עימן אהבה. שיבוא
אליה בלי דיבורים, בלי משחקים- דוגרי! יבוא, ילטף את הלחי שלה
ויצמיד את שפתיו הבשרניות לשפתיה המתוקות משוקולד,התמימות.
שילחש לה מילות אוהבים ויקנה לה ביטחון, שיחזיק אותה בזרועותיו
השבריריות ושיזהר לא לשבור אותה.
בעדינות בעדינות הוא ייקח אותה בזרועותיו ויתנה עימה אהבים
ויקרע את קרום בתוליה.
אני יודעת שזה מה שהיא רוצה. אני רואה זאת בעיניה. אני רואה את
ההשתוקקות שלה אליו מבעד לעשן.
אני רואה את הדמות הגבוהה שיוצאת מתוך העשן.
היא לא מתקרבת לעברה, עיניה מכוסות במשקפיים, היא לא יפת תואר
והיא לא הוא.