מרחוק, על הגבעה, חשבתי שראיתי בית, סגול, פעמוני רוח
בצידו הדרום- מערבי, אל מול שקיעת השמש המשתקפת בים,
אותו יום, אותו ים. קפוא כתמיד.
תמיד אשאף למפגש שונה, הרבה זרים מסתובבים, הארץ
הפראית, זו ירוקת- העד באלפי גוונים, קוסמת להם.

בין בתים צבעוניים ופאבים מלאים עד אפס מקום
(ורק כי לכל אפס יש בהם מקום) מרחף אותו נווד, שק בלתי נראה
של צער על גבו. רואים שקשה לו עם הבלתי מורגש,
שהוא מחפש דרכים אחרות, פחות הירואיות, כדי למשוך
עול כזה כבד. אנשים פה נחמדים, מסבירי-פנים,
כמו שנהוג לכתוב באותם פרוספקטים של חברות תעופה
ומעוף, אך לו זה לא מתאים. הוא מחפש קשיחות,
רוע, כאב ותיסכול, כי שם הוא פורח. אם כולם כל כך
יפים ונעימים, האמת שלו מתכרבלת בתחתית השק,
מאיימת להטביע אותו באויר.

זה לא פשוט לחיות כך, כמעט בלתי אפשרי, אך אין
כמו תלאות לשמחו. רק כך יצליח להוציא ממנו מעט
רעל, כמו פיות טובות- אבל לא ממש, כי לו יש אבק בלתי נראה
שלא זוהר ולא מדהים את הבריות אך נישא באויר
באותה מידה, ניזון מריח האלכוהול, המוזיקה הרוגשת,
רועשת, המרקידה, ומביא את הסובבים אותו לחלון,
הוא רואה דרכם מיד, בין- רגע מתגלית אותה ריקנות, או
יום, אותו ים   --- אותה שקיעה שמצטלמת היטב.