בין הפטיש והסדן - אנו נתונים. בין פטיש העבר לבין סדן העתיד.
העבר מלא בכוחות אפלים שהדחקנו בשארית כוחותינו, מאיימים
עלינו מבפנים.
כוחות האופל של התשוקות האסורות, המאווים האפלים - דמות הצל של
האני האחר, זרמי היצר התחתיים, רגשות הזימה, הנקם, האיבה
ודמונים אחרים - כולם שוכנים בנו כדיירי בית קומות שהושלכו
למרתף לכל ימיהם, וכל רגע מאיים גל עכור לצאת מן הביבים הללו
ולהציף את הקומה הנקיה, שבה אנו מקבלים אורחים ומשוחחים שיחות
סלון מאופקות וסטריליות.
העתיד ההולך ולובש את פני ההווה נראה מאיים לא פחות: הבדידות,
חוסר המשמעות, הריקנות, השיממון של הרגע הנוכחי, חופש הבחירה
של חיינו העצמיים והאישיים שאיננו יודעים מה לעשות עימו, חוסר
הנחת של הקיום כשלעצמו, החרדה, האימה והאבסורד של קיום לקראת
זיקנה ומוות.
ובין שניהם אנו נעים ומיטלטלים, בורחים מן האחד וניגפים באחר.
ואלה אינם הפטיש והסדן היחידים, ישנם שניים נוספים הגובים
מאיתנו מסים כבדים, האחד לחברה והשני לקיום. האחד, הוא מס אותו
אנו משלמים לחברה, כדי שתכיר בנו כבאדם בעל תדמית מהוגנת,
מיושבת, מאוזנת ובוגרת. את המס אנו משלמים באמצעות הסתרה
והצפנה של אותם חלקים באישיותנו שאינם משרתים לדעתנו את
התדמית הזו, שלא הולכים בד בבד עם עם המהוגנות הזעיר בורגנית.
אנו נמצאים בחרדה מתמדת שמא יתגלו ובמאמץ מתמיד לכסות ולדכא את
הצדדים החלשים שבנו, האפלים, הדמוניים והפראיים -של היצרים
הקמעיים, האגו התובעני, התוקפנות, הקינאה, הזאביות והפחדים
האישיים.
והשני - הוא מס אותו אנו משלמים עבור עצם חיינו וקיומנו העירום
וחסר הסיכוי. עבור תחושת החידלון מול חוסר המשמעות שבחיים
שנועדו לכלייה, מול הבדידות ומול תודעת הזמן הכלה והולך.
תיקתוקו של שעון הזמן מתגבר, גופנו ההולך וקמל וכל אותם דברים
שהותרנו בצעירותנו ל-'אחר כך' - והנראים עתה אבודים בעליל.
בין הפטיש לסדן אנו חיים, בורחים מן האחד כדי לפגוש את השני,
ממפלצת למפלצת. ובין לבין לא נותר לנו אלא לטפח איזה שהיא
מובלעת לתוכה נוכל להימלט. ולהסתתר מפני הדמונים מן העבר,
ההולכים ומתעצמים מבפנים - ככל שהקיום פוסק מלהיות שטר לפרעון
והופך למציאות הנוראה, הבודדה, הריקנית והאבסורדית שהיא. שמה
של המובלעת הזו הוא הפנטסיה. אנו מטפחים כל מיני פנטסיות,
בעיקר על אהבה, בעיקר על אהבה, האמורה להיות גאולתנו המושלמת
מן הדמונים שבפנים ומן הסוף הנורא שאורב לנו בחוץ. האהבה
שתסחוף אותנו למקומות אחרים.
ומה מאוד מטפחת התרבות שלנו את הפנטסיה של האהבה - בכל אמצעי
התקשורת, בסרטים ובסדנאות שונות למימוש העצמי. "אהבו, אהבו"
אומרים לנו פטרוני התרבות שלנו, "אין כמו האהבה", בשירים,
באומנות, בפסיכולוגיה בגרוש. כל שאתה צריך הוא אהבה, העולם
מלא אהבה, אומרים לנו, אלוהים הוא אהבה, אהוב והכל יסתדר. וזה
השקר הגדול. היכן בטבע קיימת אהבה? הרמוניה -כן, אמפטיה - כן,
תמיכה -כן, אבל אהבה? זהו אפיק ההמלטות של שני אומללים מן
העבר (דמונים), העתיד ( זיקנה ומוות), וההווה (בדידות
וריקנות). אנשים המוצאים זה בזו אפשרות להגשמת הפנטסיה האישית
(כאשר האחר עונה על הצרכים הבסיסיים של הפנטסיה), ובתמורה
מקבלים חיזוקים לאגו ואישוש של הדימוי העצמי הירוד.
הבעיה היא, שאורך חיי הפנטסיה קצר הוא, ודינה להתפוגג במשך
הזמן כבועת-סבון. פנטסיית האהבה מתמוטטת כאשר היא ניגפת שוב
ושוב בסלעי המציאות ואז מתפורר מעטה האשליה ומתחילה מסכת
הייסורים של המפגש עם האחר כפי שהוא. האחר שלא יכולנו לראותו
נכוחה בשל הפנטסיה המתוקה שעוורה את עיננו.
הנה כי כן; בין הדמונים לבין המציאות הקיומית - משגשגת לה
הפנטסיה - שהאהבה היא אך אחת מן הפסגות של התגשמותה בחיינו -
מקדש מעט של מציאות מדומה, בין הפחדים של אתמול - לחרדות של
מחר.
"- 'עצבי מרוטים הלילה. כן מרוטים. הישאר אתי.
דבר אלי. מדוע לעולם אינך מדבר? דבר.
על מה אתה חושב. מה חושב? מה?
לעולם איני יודעת מה אתה חושב. חשוב.
'אני חושב שאנחנו בסמטת העכברושים.
שם איבדו המתים את עצמותיהם'.
'מה הרעש הזה?
הרוח מתחת לדלת.
'מה הרעש הזה עכשיו? מה עושה הרוח.'
לא כלום שוב לא כלום.
'אתה
לא יודע כלום? לא רואה כלום? לא זוכר כלום?'
אני זוכר
אלה פנינים שהיו עיניו.
'אתה חי בכלל? אין לך כלום בראש?'
אבל
אוה אוה אוה אוה הג'ז השקספירי הזה-
הוא כל כך אלגנטי
כל כך אינטליגנטי
-'ומה אעשה עכשיו? מה אעשה?
ארוץ החוצה כמו שאני, ואסתובב ברחוב
בשיער גולש, ככה. מה נעשה מחר?
מה נעשה בכלל?' ".
ת. ס. אליוט, מתוך ארץ השממה, תרגום אסתר כספי, הוצאת קשב
לשירה, 2002
..."In a society where competition for the basic cultural
goods is a pivot of action, people cannot be taught to
love one another. It thus becomes necessary for the
school to teach children how to hate and without
appearing to do so, for our culture cannot tolerate the
idea that babes should hate each other. How does the
school accomplish this ambiguity?
R.D. Laing. From:
(p. 26-27, J. Henry. "American Schoolrooms: Learning
the Nightmare." Columbia University Forum).
"הפרדוכס באהבה הוא ששני בני אדם הופכים לאחד ועם זאת נותרים
שניים"
אריך-פרום
"אהבה לא בוגרת אומרת: 'אני אוהב אותך כי אני זקוק לך'. אהבה
בוגרת אומרת: 'אני זקוק לך מכיון
שאני אוהב אותך".
אריך פרום
"רוב בני האדם רואים את בעיית האהבה בעיקר בכך שהם צריכים
להיות נאהבים במקום שהם עצמם
אהבו את היכולת שלהם לאהוב. מכאן הבעיה עבורם היא איך להיות
נאהב, איך להיות אהוב".
אריך פרום
"אם דנים על האהבה לפי רב תולדותיה, דומה שהיא קרובה יותר
לאיבה מאשר לרעות".
לה רושפקו
"יש רק מין אחד של אהבה, אלא שיש לו אלף העתקות שונות".
לה רושפקו
"אהבה אינה מושתת על בהייה הדדית זו בזה, אלא בהתבוננות משותפת
החוצה לאותו הכיוון".
אנטואן דה סנט אקסופרי
