יש לי קיר כחול בחדר.
ועוד אחד ועוד אחד. ועוד.
סך הכל ארבעה קירות כחולים.
למעשה, יש לי סך הכל ארבעה קירות...
פעם כשדיברתי עם ליאור על זה, היא אמרה שזה לא בריא לי, הצבע
הזה, ושלבן זה מה שישתיק לי את האיש בתוך הראש.
יש לי קיר כחול אחד שאני יכולה לבהות בו, וגם ללטף אותו.
רוב הזמן הוא קר וגדול מדי בשביל לחבק אותו, אז ויתרתי.
על הקיר יש לי מראה, וכשאנשים אחרים משתקפים בה הם נראים בדיוק
כמו שהם נראים, אבל כשאני משתקפת בה, אז לפעמים אני נראית
גדולה יותר או קטנה יותר, או סתם עם פנים מעוותות.

אמרו לי שמי שמסתכל הרבה אל תוך מראות יכול להשתגע.
חוץ מקירות ומראה שהם קרים וגדולים מידיי יש לי גם פינה, וזה
ממש כיף כי יצא שהיא בדיוק במפגש של שני קירות עם הרצפה.
אני אוהבת להמעך לתוכה לפעמים. זה מרגיש כאילו החדר מחבק אותי
קצת. אבל הוא עדיין קר.

האור של מנורת הלילה עושה ציור של שמש על הקיר ולפעמים זה ממש
ניראה כמו שמיים.
מעניין אם השמיים קרים כמו הקיר שלי...
פעם חשבתי שבשביל שאלו יהיו ממש שמיים אז רק חסר ענן, ואז
גיליתי שאיזה עכביש הכין ענן בפינה למעלה בחדר...
נתפס בו זבוב אחרי כמה ימים.
אמא שלי באה ונקתה את הענן וזרקה את הזבוב לפח. חיכיתי שהוא
יעוף החוצה אבל אולי הוא כבר קפא מקור.

שאלתי את סבתא לאן השכנה שלה הלכה והיא אמרה שהיא עלתה
לשמיים.
שאלתי אם היא לקחה כבר סוודר ומעיל וכשסבתא אמרה לי שלא אז
הצעתי שאני אלך להביא לה.
סבתא אמרה לי שאחרי שמתים כבר לא מרגישים קור.
אז בגלל זה הם עולים לשמיים? כי לא אכפת להם?

חשבתי שאם לא יהיה לי קר אבל עדיין אוכל להיות בשמיים שזה
בדיוק כמו הקיר שלי אז אולי כדאי לי למות.
גם השמיים גדולים יותר מהקיר שלי ויש שם עננים אמיתיים...
אז ניסיתי להיכנס חזק לקיר.
בסוף כן עליתי לשמיים.
אבל סבתא שיקרה. כן קר כאן.