יום בהיר אחד כשעליתי על מדים,
התחלתי לשמוע בראשי ת'צעדים.
בהתחלה חשבתי שאני משתגעת,
אך לבסוף הבנתי שבנושא הזה לא כל כך כדאי לגעת.
שמעתי אותה בכל פעם ופעם מתרחקת עוד יותר,
ולא יכולתי או רציתי עליה לוותר.
בשבילי זה היה הצעד הנכון והידוע,
אבל כנראה שאותה זה דיי הפתיע.
קמתי בבוקר וכבר הרגשתי שמשהו בי מתפספס.
לא ידעתי מה לעשות והיכן אותה צריך לחפש,
אולי היא בכלל לא רוצה להיתפס.
החלטתי לכתוב לה מכתב שתחזור,
בהבטחה שלא נביט לעולם לאחור.
לקחתי נייר ועט שהיו מונחים על המדף,
והדיו התחיל להימרח מעצמו על הדף.
לא הייתי צריכה לחפש בכוח,
היא פשוט רצתה מעט זמן לנוח.
פתאום הבנתי שביום בהיר אחד היא לא ברחה,
היא פשוט יצאה לחופשת מנוחה.
ואם אבקש שאליי היא תחזור,
היצירתיות שלי      איתי את חיי תעבור.