הייתי בן שש בפעם הראשונה שאבא שלי לקח אותי למשחק כדורגל. היה
יום שבת סתווי כזה, כמו שיש אצלנו תמיד. אבא ואני התקלחנו
והתלבשנו יפה יפה- אני לבשתי חולצה צהובה עם לוגו קטן בצד של
"אבנר שרברבים", שקיבלנו פעם כשזכינו באיזה יום כיף בלונה
פארק, ואבא לבש את החולצה הצהובה שלו שהוא הולך איתה למשחקים
כבר 12 שנה. "היא תמיד מביאה מזל", ככה הוא אומר, למרות
שהקבוצה כבר הפסידה שש פעמים רצוף מתחילת העונה, אם לא מחשיבים
את הניצחון בגביע הטוטו על כפר סבא. אבא היה בכל המשחקים האלה
עם החולצה הזו. דווקא במשחק בגביע הטוטו שהם נצחו הוא לא היה.
לכבוד המאורע הכנו שתי פיתות עם חומוס ולקחנו בקבוק "סופר
דרינק" ענבים שהכנו מראש במקרר (זה היה עוד בימים שלא זרקו
בקבוקים על השחקנים והיה מותר להכניס למגרש כמעט הכל). אני
לקחתי מאחותי הגדולה איזה פונפון מעודדות שהיא קנתה פעם ולבשתי
צעיף צהוב. בצהריים לפני המשחק, התחיל לרדת גשם, ככה, פתאום.
אבא התחיל לומר שאולי כבר לא נלך, אבל אמרתי- ניסע בכל זאת,
והגשם באמת הפסיק ושוב היה נעים והיה משחק. נכנסנו למגרש, היה
רעש, והרבה צעקות של מוכרים, אבל אני זוכר הכי הכי טוב את הריח
של הדשא הרטוב. הריח היה כל כך טוב, כמו שיש בפארק הלאומי אחרי
שמשקים אותו, וזה עשה לי ככה, קצת חשק להכנס למגרש ולשחק קצת
בעצמי, למרות שלא הייתי שחקן משהו משהו. עזבתי את היד של אבא
ורצתי באמוק לכיוון הגדרות. בדרך נתקעתי באיש זקן וכרסתני שאמר
לי "תסתכל לאן את הולך ילד, שלא יקרה לך משהו". נעמדתי
והסתכלתי עליו. הוא היה גבוה ממני כמעט פי שלוש. היו לו
משקפיים צהובים עם מסגרות גדולות והוא נטף זיעה. היה לו ריח של
בושם פשוט, כזה שקונים בשוק הכרמל בחמישים שקל. יותר מזה אני
לא ממש זוכר, כי איזה שחקן העיף את הכדור ליציע והוא פגע לי
בול בראש. נפלתי על האיש והתעלפתי. אחרי שהתעוררתי כבר היה דקה
עשרים ואחד אפס להם. אבא דאג מאד, אבל אני אמרתי לו- הכל בסדר,
אל תדאג, והקאתי לו על החולצה. "אתה חייב לי אחד", הוא אמר
וחייך, ונסענו לבית חולים. עשו לי בדיקות, "הוא צריך לנוח, היה
לו זעזוע מוח קל", לא הלכתי לבית ספר שלושה ימים, ניצחנו שתיים
אחת. בזכותי ניצחנו, כי אבא הלך משם ואיתו החולצה הצהובה. ככה
התחילה הקרירה שלי כאוהד מכבי נתניה.
אחרי המשחק ההוא לא ממש הלכתי למשחקים. האמת פחדתי שאני אחטוף
איזה כדור בראש, אז העדפתי לשמור מרחק. באותה עונה סיימנו מקום
שמיני, אני חושב.
בעונות שאחרי זה נהיתי קצת יותר מעורב. הייתי הולך פה ושם
למשחקים, קורא בעיתון, תמיד שומע ברדיו בשבת שירים ושערים. הכי
אהבתי את אליהו בן און, כי היה לו קול מצחיק כזה, מלא פאתוס.
גם זוהיר בהלול היה מצחיק, עם כל ההתלהבות שלו מכל שטות. פעם
אחת שידרו בו זמנית את המשחק ברדיו ובטלוויזיה. זוהיר בהלול
שידר ברדיו, ואני ישבתי עם טלוויזיה על מיוט והקשבתי לשידור
שלו. ממש מוזר. כל איזה דרדל'ה שמישהו בעט הייתה אצלו "בעיטה
מזהירה!", כל כדור שעף ארבע מטר מעל המשקוף "שרק לו ליד הקורה"
וכו'.
אבל כל זה היה רק הקדמה לסיפור האמיתי.
בעונה ההיא שלקחנו אליפות פעם ראשונה הייתי ממש מעורב, ותכף
תבינו למה. לפני העונה דיברו עלינו כמועמדים לאליפות, וכלם
בעיר היו באקסטזה. הייתי אז בן שלוש עשרה וחסכתי כל הקיץ דמי
כיס מעבודה אצל יהודה מהמכולת- שכולם קוראים לו בשם החיבה
"יודה"- כדי לקנות מנוי. קניתי מנוי לשער שבע, השער של השרופים
שאין להם כל כך הרבה כסף. המשחק הראשון היה בחוץ, נגד מכבי תל
אביב. גם הם היו מועמדים חזקים, והייתה לי תחושה רעה שנפסיד.
הייתי ממש לחוץ ביום של המשחק. ישבתי בבית עם אבא, אני והוא
בסלון, והרדיו על השולחן. יושבים סביבו כמו שומרי ראש, הגעינים
והקולה ("סופר דרינק" כמובן). את המשחק שידר דני דבורין. אני
לא אוהב אותו. תמיד אנחנו מפסידים כשהוא משדר. ובאמת הפסדנו.
שלוש אפס. זה היה כואב, אבל צפוי. בכיתי.
שבוע אחר כך כבר הייתי משוכנע שננצח. כולה הפועל ירושלים, עולה
חדשה. חמש אפס כמו כלום. הצתחצחתי למשחק כמו לקרב. צעיפים,
דגלים, צפצפות. היתה לי תחושה טובה. נסעתי על אופניים למגרש.
האיצטדיון היה מלא. כולם אוהדים של נתניה. היה איזה טוסטוס אחד
עם אוהדי ירושלים, וכמה משוגעים התחילו לקלל אותם ולקחו להם
צעיף ושרפו אותו. באו שוטרים, והחבר'ה מירושלים, שרק באו לראות
משחק בכו והתלוננו. השוטרים היו חמורי סבר, ולקחו את השניים
ששרפו את הצעיף הצידה. ראיתי אותם מחייכים לשוטרים. עקבתי
אחריהם עם האופניים עד לפינה של השרותים של האיצטדיון, וראיתי
איך השוטרים משחררים אותם וצוחקים. חזרתי לכניסה למגרש, וראיתי
איש אחד מוכר צעיפים של הקבוצות "חמש שקל צעיף, שלוש בשתיים
עשרה". אמרתי לו, תביא אחד של ירושלים. ככה, כמו שאני, עם
הצעיפים והצפצפה והכל. הוא הביטו בי המום ואמר : "תביא חמש".
נתתי לו את הכסף שהבאתי בשביל קולה, אמיתית לשם שינוי, ולקחתי
את הצעיף בלי לומר מילה. חיפשתי את האוהדים עם הטוסטוס אבל הם
לא היו שם. כנראה נסעו חזרה לירושלים. נתקעתי עם צעיף ירושלמי.
לא נורא, חשבתי ושמתי אותו בכיס ונכנסתי למשחק.
הפסדנו שתיים אפס.
היה שקט באיצטדיון אחרי המשחק. כולם היו בשוק. לאט לאט הזדחלו
כולם החוצה. אני נשארתי לשבת. הייתי צמא. בכיתי. כשגמרתי
לבכות, ראיתי שנשארתי לבד. היה מאד שקט באיצטדיון. פתאום
הרגשתי יד על הכתף. "יאללה ילד, עוף. אני צריך לסגור" אמר לי
האיש תחזוקה. אמרתי לו, בסדר, והלכתי. בדרך נתקלתי במצית כחולה
שנפלה למישהו. סתם מצית. הרמתי אותה ושוב הרגשתי צמא. נזכתי
בצעיף והוצאתי אותו מהכיס. שרפתי אותו ושוב בכיתי.
ככה עבר עוד משחק ועוד משחק. הפסדנו איזה שבעה משחקים לפני
שהתייאשתי והפסקתי ללכת. זה כל כך ביעס אותי, שאפילו ירדתי קצת
בלימודים. את המנוי שמתי במגירה, עמוק עמוק שאני לא יראה אותו
בכלל. נמאס לי מהקבוצה.
במחזור השמיני היה משחק בית קשה נגד מכבי חיפה. הם הובילו את
הליגה עם 19 נקודות, והייתה להם אחלה קבוצה. כל החברה בכיתה
אמרו "חייבים ללכת, אפילו שנפסיד עשר אפס, רק כדי לראות את
חיפה". זה כל כך ביעס אותי שלא פתחתי את הרדיו בכלל לשמוע
שירים ושערים.
בערב קיבלתי טלפון מאמנון. "יו, איזה פראייר! איזה הצגה
הפסדת!" כמה הפסדנו, שאלתי. "איזה הפסדנו, זיינו אותם שתיים
אחת!" הייתי בשוק. אמרתי, טוב ביי, ורצתי לפתוח טלוויזה. הוא
צדק. ניצחנו שתיים אחד. זיינו הייתה מילה חזקה מידי, כי סך הכל
חיפה החטיאו פנדל, ושמו גול יפה מבעיטה חופשית, רק שממש בסוף
המשחק היתה קרן, והם שמו שער עצמי, ואז יצאו להתקפה כדי לנצח
והפקירו את ההגנה. החבר'ה שלנו רצו בפחד, לא ממש שיחקו רק
הפריעו לחיפה וכל הזמו עשו פאולים. לא יודע איך, איזה שחקן של
חיפה בעט מחצי מגרש לא טוב כל כך, והכדור פגע למישהו בתחת ועף
ישר לאיזה שחקן זר שאני לא יודע מה שמו, שרץ בטרוף לשער של
חיפה. בסוף, איזה 20 מטר מהשער הוא החליט לבעוט ויצא לו שפיץ
חזק כזה, שפגע במשקוף וירד למטה, פגע בריצפה ולידיים של השוער.
הקוון סימן שהכדור עבר את הקו, אבל גם בטלוויזיה אמרו ש"לא היה
ולא נברא" ו"שוד לאור היום". אבל לנו לא היה איכפת.
ניצחנו.
בשבוע שאחרי זה החלטתי שוב לא לשמוע מה קורה. הייתה לי הרגשה
שכמו שהחולצה של אבא שלי הביאה מזל רע, ככה גם אני עושה
לקבוצה. אני פשוט לא אקשיב לרדיו ולא אלך למשחקים, וככה יהיה
טוב.
ובאמת זה מה שקרה.
הקבוצה התאוששה, חזרה לנצח, רצף מדהים. לאט לאט התקדמנו, ואני
הייתי חלק מזה. הייתי כל שבת כוסס ציפורניים ולא מקשיב, מחכה
לתוכנית של הטלוויזיה כדי לדעת כמה נגמר, קצת קורא עיתון ביום
ראשון וזהו. אפילו כששידרו אותנו חי לא ראיתי, כדי לא לנחס.
היו שבתות שבטעות הייתי שומע איכשהו שירים ושערים- מהשכנים
בדירה למטה או מהסלון אצלנו- ואז היינו מפסידים. הייתה פעם אחת
שהלכתי לאימון. שני שחקנים נכנסו אחד בשני, אחד שבר יד והשני
יצא עם זעזוע מוח. בסוף רציתי חתימות אבל השחקנים התעלמו ממני,
כי היו מודאגים מאלה שנפצעו. החלטתי להתנקם בהם על זה, ובשבת
באתי למשחק.
הפסדנו שתיים אפס.
וככה עברה כל העונה, והיינו מקום ראשון מחזור לסיום, שתי
נקודות מחיפה. אבא היה חולה באותו שבוע. מסכן, כל כך רצה ללכת
למשחק. אני דווקא שמחתי- ידעתי שהוא ירצה שנלך יחד, ואם היינו
הולכים זה היה מסכן את האליפות. ביום של המשחק הוא אמר לי,
"אתה חייב ללכת. חייב להיות נציג של המשפחה ביום הזה."
לא יכולתי לסרב, מה גם שהרי היה לי מנוי. הוא אמר לי: "קח את
החולצה הצהובה, למזל". איזה נאחס. גם אני במשחק, ועוד עם
החולצה הצהובה. חשבתי, אנחנו מפסידים בטוח.
הלכתי. לא הייתה ברירה. חיפה ניצחה שתיים אפס את כפר סבא.
אנחנו, כמובן, בפיגור של אחד אפס מול באר שבע שכבר בכלל ירדה
ליגה. תוספת זמן. השופט מסמן שתי דקות. כוס אמק, אני מקלל, ורץ
החוצה מהמגרש. ראיתי אבן. זרקתי אותה על עץ. התחלתי לבעוט בקיר
המגרש. לידי עברו אב ובנו. עצבניים. הלכו מהר לאוטו. "בוא
כבר!" צעק האבא, והילד בכה:" אבל עוד לא נגמר, יהיה תיקו!".
"שתוק!" צעק האבא, וגם הוא התחיל לבכות. וככה הם עמדו שם ובכו.
דרכתי על משהו. אני מסתכל ושוב רואה מצית על הרצפה. אותה מצית
כחולה, זולה כזו. הורדתי את החולצה ושרפתי אותה. הסתכלתי על
האבא שעמד ובכה, והילד החזיק לו את היד וכל הזמן מילמל "יהיה
תיקו, יהיה תיקו". צעקתי, כוס אם אמק, יא בני זונות, תנו לו
גול! זה לא פייר! זה לא פייר! בכיתי.
פתאום צעקה. "יש!" אני מפחד להכנס. השופט עוד יכול לבטל את
הגול.
"יש!". רעש חצוצרות. צעקות. תרנגול עף מעל החומה. "יש
אליפות!!!" מישהו צועק. איש צעיר יוצא החוצה בריצה אל עבר
החורשה. הוא צועק " אני לא מאמין, אני לא מאמין..." ונעלם
בחורשה. אני נכנס לאט לאט למיגרש. כולם עומדים, ניתלים על
הגדרות,מתחבקים, בוכים. אני עובר בין כולם כמו בחלום, ומגיע
ישר לגדר, מוחצים אותי מכל עבר ולא איכפת לי. אני מרים את הראש
ורואה את לוח התוצאות מתוך החורים בגדר. 1:1.
אני מסתכל על השופט. אני רואה אותו "מציץ בשעונו", ובהילוך
איטי מרים את היד ושורק. ועוד שריקה ועוד שריקה. יש אליפות.
חגגתי עד הבוקר, עם החברים ועם השחקנים. היינו אמנם עם אותו
הנקודות כמו חיפה, אבל עם יחס שערים טוב יותר. זכינו באליפות.
בשלוש בבוקר הגעתי הביתה. אבא ישב על הספה, עם הכובע פונפון
שלו והמדחום, הזוי משהו. ישב וראה שוב את המשחק בוידאו.
כשנכנסתי הייתה דקה שלושים ושמונה, אפס אפס. הוא עצר את
הוידאו." זוכר את המשחק הראשון?" הנהנתי. "אז אני ואתה, עכשיו
אנחנו תיקו" הוא חייך. אני גם חייכתי. שתקנו. הלכתי לכיוון
האמבטיה. "זה החולצה", הוא לחש. "הכל החולצה".
בעונה אחרי זה גמרנו מקום תשע, וזה הכל בגלל שמעון. המזל הרע
היה אצלו, אבל הוא היה אגואיסט מידי ודווקא השתדל לבוא כל שבת
למשחקי בית והשתדל להקשיב ברדיו, למרות שהוא שנא רדיו. ככה
משנה לשנה זה עבר בין האוהדים, לפעמים ידענו מי ולפעמים לא.
אבל לי זה כבר לא היה משנה. רק קיוותי שאלי זה כבר לא יחזור
ושאני אוכל ללכת למשחקים.
אבא לא שאל איפה החולצה. אני חושב שהוא שיער שהיא נקרעה או
משהו כזה, או שאולי גם הוא חשב כבר שהיא מביאה מזל רע ושמח
להיפטר ממנה. הוא קנה לו חולצה חדשה למשחקים, אבל היא הייתה
בסדר. חיבבתי אותה.
אני עדיין אוהד נתניה. מאז לא היו עוד אליפויות. אני חושב
שעכשיו אני, באיזה שהוא מקום, מחכה למזל הרע, שיבוא אלי שוב
כדי שניקח עוד אליפות. אני לא אגואיסט כמו שמעון. אני לא אלך
שנה למשחקים רק בשביל אליפות. זה שווה. זה שווה גם בשביל הילד
הקטן, שבכה אז כשאבא שלו גרר אותו. שהוא והבן הקטן שלו יוכלו
לעמוד במשחק האליפות ולמחוא כפיים, ולחייך אחד לשני.כמו שאבא
שלי ואני חייכנו בשלוש בלילה אז, כשהיה עוד אפס אפס בדקה
השלושים ושמונה. |