בפעם הראשונה זה עוד לא היה נורא כל-כך,
אבל אחרי זה,
אחרי זה,
זה הכאיב...
מאד,
אפילו הנגיעה הרכה אחר-כך והשפתים המרפרפות לא עזרו לעדן את
הכאב שגעה פעפע ונגע בכל עצב בגופי.

אז ברחתי.
נסעתי רחוק, חשבתי שלשם היא לא תגיע.
אבל היא, מתברר, נסעה איתי.
בכל דבר שזז,
בכל עץ,
בכל פרח,
ראיתי אותה.  

אז בסוף נאלצתי להרוג אותה,
ידעתי שרק ככה היא תמות.

הכנתי את עצמי בחרדת קודש ליום הזה,
ובאדיקות של קדושה, יריתי בה ברגע שהיא נכנסה הביתה.

לפני שהשוטרים הגיעו, עוד הספקתי לנשק אותה בפעם האחרונה.
את הפנים המדהימות שלה,
את השער השחור הגולש,
העברתי את לשוני על עיניה הכחולות,
ועל החור בגודל 9 מ"מ שממנו זרם הדם בחזקה,
חיבקתי אותה,
ובכיתי.

אבל היא לא מתה,
גם אח"כ היא המשיכה לחיות,
בכל סוהר,
בכל סורג,
בכל קיר,
היא הייתה.

אבל עכשיו אפילו לא יכולתי לדעת עם מי היא מסתובבת,
מה היא עושה?
ועם מי היא מבלה את הלילות כשהיא לא איתי.

אין לי בררה,
אני מוכרח סופסוף להשתחרר ממנה.
השגתי לי סכין בלי שהסוהרים יראו,
והיום בלילה אני אחתוך לעצמי את הוורידים,
ואהרוג אותה.

בנתיים אני יושב בתאי,
ומנסה להעביר יחד איתה את השעות, עד שכולם ילכו לישון.
אני יודע שהיא עכשיו יושבת וצוחקת עלי,
באיזה פאב או דיסקוטק,
נשענת על זרועו של מישהו,
והוא ממשש אותה,
והיא צוחקת.
בגללו?
או עלי?

אני שוב מקנא.
גם הפעם היא לא תצליח לנחם אותי, לא בתחושת הליקוק שנגרמת
כשהלשון האדומה והרטובה שלה עוברת על גופי ולא בנגיעה הרכה
של ידה החשופה כשהיא מלטפת אותי עכשיו.

אני מקרב את הסכין לידי...

הפעם מישהו ממנו חייב למות
או אני...
או היא....