זיון חייב להגיע מתישהו.
לילה. מדבר הקלאהארי רותח. כבר שלוש שנים לא ירדה פה טיפת מים
אחת, ואפילו עכשיו אין סימן לגשם. כולם מחכים לסערה הגדולה
שמתאחרת, כולל הקריין האוסטרלי של ערוץ 8. קוראים לו דיק קלארק
או משהו. נדמה לי שהוא דופק את אוליביה ניוטון-ג'ון מ"מעבר
לאלפיים", אבל זו רק שמועה. בשעתיים האחרונות אני מקשיב לנוד
האוסטרלי הזה, ומתפוצץ מצחוק. שעה שהוא מדבר על האריות
המסכנים, על הפילים המבואסים, על עדרי הזברות המפוספסות -
חולפים לנגד עיניי מיק, איבוני, מדונה, סימונה, לילך, ברדוגו
ואחרים. לגביהם הכל נגמר. חבריי הטובים ביותר הושלכו לשביל
הריקבון במיטב שנותיהם. הם התחתנו.
אני רוצה לצעוק ולא מצליח. לבסוף, בחמת חרון מקפיאת דם, עולה
בידי לסנן: "תובע מזוין, אני עוד יגיע לחור המזורגג שלך
בפאריס, ברחוב הצורפימ  36, ואתלוש את הלשון היבשה שלך, חתיכת
כלב. מה עוד אתה רוצה, את הקוס של אחשורוש? לא, זה קטן עליך.
אתה רוצה לשבור אותי בכלא, מה? לנעול אותי עם ההורים בפתח
תקווה, ואחר כך? עבודה טובה ואישה טובה - זה ברור מאליו."
מוזר, אבל אני בסך הכל צופה בערוץ ששווה כל רגע.

זהו הקיץ השני לשהותי בכרם התימנים. עם העכברים, עם היתושים
והמקקים, עם הסחוג. וגם עם הזונות ואלה שחושבות אחרת, אבל
בחשבון אחרון הן יותר זונות מכל שרמוטה אחרת. לי ולאוסקר ויילד
- אצלו אני שוהה כרגע - אין איתן שום בעיה. להפך. אנחנו אוהבים
את כולן, את כל הנשים בעולם, ולכן עושים מאמצים כנים וקשים
לשגל כל קוס פנוי, ורצוי תפוס. הזכר השלישי במשוואה, אוסבורן,
מכור להימורים, ומכאן איש לא רואה אותו ואיש לא שומע עליו.
אוסקר בעצמו לא טלית שכולה תכלת - כן, זה נכון. גם אצלו יש
להימורים מקום, אבל נדמה לי שהליבידו עדיין מפעיל את אישיותו
יותר מכל גורם אחר. בכל מקרה, שניהם ממלצרים את עצמם למוות ככה
שאני פה די לבד רוב הזמן, משוטט בין קוסים לדגדגנים. בשאר הזמן
אני עסוק בליקוט שאריות מזון וחרדה קבועה לחפיסת הסיגריות
היומית שעליי לגרד: וינסטון-סלם מתוצרת ר.ג'.ריינולדס. מעבר
לכך זמני פנוי לחלוטין.
דממה מעיקה. אריה צעיר מנסה לשכנע לביאה פריג'דית למצוץ לו
בעשרים שקל. היא מסרבת. "לך תמצא איזו צ'יטה מסריחה, הן עושות
הכל בשביל כמה שקלים", היא מפטירה בליאות ותוקעת נוד מלכותי.
הוא נסוג, משתין מתחת לעץ שיטה מפוחם ושואג את זעמו, המוקלט
מיד על ידי צוות טלביזיה אוסטרלי. אבל, ואת זה צריך תמיד
לזכור, חם מדיי בקלאהארי, וזהו לא חום בונה אלא מוחלט, משבית,
סופי. בעסקי הסקס הוא הרסני. בליבי גומלת ההחלטה לזפזפ מערוצ 8
לאחד הערוצים הגרמניים הטיפשיים. באמצע ערוץ האופנה, קצת MTV,
VH-1 וערוץ הספורט. אולי אוכל להוציא מהם משחק NBA מוקלט.
במצבי אין לי מה להפסיד. ועוד דבר: לפעמים אני נתקע על CNN
יותר מדיי זמן.

מאיפה נגרד עכשיו זיון? - זאת השאלה. השעה אחת עשרה בלילה. אני
מיוחם כמו טוסטר אובן שלא חובר לחשמל חודשים. אני רוצה זיון
ארוך, מזין, עם ויטמינים וחצוצרות, וגם עם שטיחים אדומים
ודגדגנים מוקפצים. אני לא מעוניין בסתם משגל שתמיד אפשר להוציא
מאלקטרה והחברות הנרקומניות שלה מהמדרכה הסמוכה. לא, לא. אני
רוצה את הקצפת. אני רוצה מישהי ברמה של אומה טורמן, לא פחות.
מוחי מגלגל שוב ושוב את סצינת הריקוד במסעדה של באדי הולי. אני
מתעכב על כפות הרגליים הלבנות והמחוטבות שלה, על חיתוך הפנים.
בדמיוני התסריט מעט שונה. אני לא מפחד כל כך ממיסטר וולאס,
בעלה. לפיכך אחרי הריקוד טורמן ואני מגיעים לביואיק לה-סאברה
חבוקים. ידיה העדינות ננעלות על ישבני במעין ליטוף לא ליטוף.
אני אוחז קלות בכתפה, כאילו כדי לשמור על שיווי המשקל, ומדי
פעם נוגע בתנוכי אוזנה. המגע המרופרף מעביר בי צמרמורת. הכל חי
וטבעי כל כך שאפילו הריהוט העלוב, הקירות המטונפים, שולחן
הפלסטיק המתנדנד - כל הרהיטים בדירה הופכים לחלק מהתפאורה
ההוליבודית. נראה שאני אפילו שומע את צעקותיו המונוטוניות של
טרנטינו. "תיגע בה ממש, תיגע בה ממש.".
טורמן פורמת את כפתור החולצה העליון. הגבעות הצפוניות של שדיה
מתגלות במלוא הדרן, יוצרות מעין קימורי צל בעלי סימטריה
מושלמת. פס שחרחר וצר מסמן את קו תחילת החזיה העוטפת את הזהב
הרך. ברקע נשמעים בבירור קולות פעמוני כנסיה אנגליקנית מימי
הרנסנס. בכל רגע הכומר צריך להיכנס ולכן השקט נשמר.
הסצינה בעצם נגמרה, אבל שנינו ממשיכים. אנחנו מתיישבים בביואיק
העתיקה ו. מציתים סיגריה. בגלל ההתרגשות טורמן נוקשה לגמרי.
הליפסטיק האדמדם נמרח על שפתה התחתונה, רושם פסים מעוקלים בגון
טורקיז-סגול. אני מביט בעיניה ורואה חורים מפותלים ובלתי
נגמרים. הם יבלעו אותי - זה ברור - ורק טורמן יודעת מתי וכמה
עמוק. האם אוכל לאזור מספיק כוח לפרום את כפתור מכנסיה? כי אם
יש משהו שאותו אני מעוניין ללקק יותר מכל ברגעים אלה, הרי זה
חור הטבור המלוכסן שלה, חור הנמתח על פני משטח בטנה האלוהית.
אם היא תיעתר לבקשה, זו תהיה נקודת המשען ממנה נוכל לסובב את
העולם כולו, משד' סאנסט בדרום ועד רודיאו דרייב בצפון בברלי
הילס. העולם הנפלא של שון מולינס ב"ללאביי".
ושוב אקשן. טרנטינו בקריז. טורמן אומרת: "אל תהיה מרובע", ומיד
ריבוע נקודות זוהרות נראה על המסך. ושוב קאט. אחד העוזרים מגיש
לנו סקוטש.
דרך ההילה, אני חש שידיה מבקשות לגעת בי ובכל זאת קופאות.
לגימה הגונה מהוויסקי עוזרת לשנינו להשתחרר, אבל זה עדיין לא
מספיק. טורמן שותה לאט, טיפה טיפה. אני הפוך. זה מצחיק אותה.
"אין כמו לצחוק", היא אומרת ומעבירה בי זרם כזה שאני כמעט
מתפחם. ואז היא אומרת: "ת'יודע ג'ון?" (היא מקפידה לקרוא לי
בשם המלא) "אף פעם לא חשבתי על מין בסט ותמיד הרגשתי כמו קרפדה
בסצינות כאלה, אבל הפעם זה שונה. סלח לי על הקלישאה, אה".
  "מה את מרגישה?", עודדתי אותה להמשיך, מסדר במקביל את
המפשעה המתנפחת.
  "אני רואה הרבה כחול, אבל גם ירוק. זה מעצבן. אני שונאת
ירוק".
  "אני שונא לא לעשות את מה שאני רוצה. אבל ירוק בהחלט צבע
מזדיין".
  "תגיד, אתה מכניס לשון בנשיקה צרפתית?".
  "את מתכוונת בצילומים, או בכלל?"
  "אל תשחק לי אותה".
  "תלוי. תלוי עם מי".
  "אתה פארש. כולכם פארשים, כל לוס-אנג'לס. אני שונאת משחק.
בא לי לזיין ת'טרנטינו הזה. הוא גם מדבר יותר מדיי. בוא נזיין
אותו שנינו, בא לך?"
ברגע שהעלתה את הרעיון, ידה ניסתה לפתוח את ידית הביואיק, אלא
שהיא היתה במצב 'נעילה אוטומטית'. "פתח ת'דלת", טורמן סיננה
בעצבים, משוכנעת שעליה ללכת באותה שניה ולדפוק לעצמה את
הקריירה. את יתרת הוויסקי היא שתתה בשלוק אחד קצר. כמו
אינדיאנית טובה.

 אני נהיה מטומטם מרוב תאווה. לרגע עולה בדעתי לקפוץ לשכנה
הויאטנמית בקומה השניה. אם בעלה בעבודה, היא אולי תסכים לתת
ראש תמורת כוס חלב וכיכר לחם. לעזאזל, אין בבית המזוין הזה
אפילו לחם וחלב. ביאוש אני סוקר את יתר השכנות (5-6, לא כולל
שושי ומרסל הלסביות הנפלאות) ופוסל כל אחת בתואנות שונות
ומשונות. את זאת חבר שלי דופק, זאתי כבר ישנה, להיא יש ריח של
דג מלוח. אני אפילו שוקל להתפייס מחדש עם דולי מבת ים, אבל
נמאס לי כבר מהזיבה הבלתי נגמרת שלה. היא קוס אחד למיליון, בזה
אין ספק, ועם זאת נשבעתי לא לשכב איתה. אני עומד בדיבורי כבר
שבוע תמים.
  יוצא להביא קפה שחור. טור ארוך ושחור של נמלים זעירות שנמתח
מירכתי המטבח ועד דלת היציאה החיצונית מעכב אותי. הנמלים
מזדיינות על גוש לחם לבן מרקיב בחריצות מקסימה, שוודאי כבר
תוארה אינספור פעמים על ידי סופרים מוכשרים יותר ממני (ר'
ביביליוגרפיה).
  מרסל מקדמת את פניי. "בוא תשתה משהו, צרפתי", היא אומרת.
כעבור שתי דקות קפה תימני חזק מוגש לצד כוסית עראק זחלוואי.
היא גם מציידת אותי בשני כעכים מטוגנים במרגרינה וקצת שאריות
של קובאנה מיום שבת. מצד שני החילבה נגמרה ועל ביצה קשה אין מה
לדבר. אנחנו מקשקשים. פתאם היא שולפת ויברטור גדול ושואלת אם
אכפת לי לשחק לה קצת. אני מעקם ת'פרצוף. מרסל רוטנת משהו לא
ברור בתימנית ומכסה על שדיה השטוחים. שנינו יודעים מצוין שבלי
ללכת עד הסוף, חבל על הזמן. ובכל זאת היא תמיד מנסה לגרור אותי
לאונניות שלה, ואפילו בתמימות ראויה להערכה. הייתי סולח לה על
הכל תמורת זיון יבש מדי פעם, אבל מרסל נשבעה שכף זייני - או כל
זין אחר - לא תדרוך בערוותה. רק אצבעות, לשון וויברטורים. סמוך
לחצות אנחנו נפרדים בנשיקה גדולה. "לילה טוב, צרפתי", היא
אומרת.

משתרע על הספה הדביקה, מצית סיגריה ונוגע קלות בגזע הזין.
טורמן חוזרת תוך שניה, כאילו לא נפרדנו מעולם. היא עשויה
שכבות-שכבות, מתפצפצת בפה ממש כמו מאפה מלאווח פריך. איכשהו
עולה בידי לשכנע אותה לא לצאת מהביואיק. מישהו מביא עוד סקוטש.
כבר חצות. אחרוני האנשים עוזבים את הסט. רק בילי נשאר להשגיח.
אני נותן לו שטר של חמישים באקס והוא עף מאושר. אנחנו לבד.
  בינתיים טורמן שיחררה לגמרי את ידית גב המושב והיא בתנוחה
חצי שכיבה, תנוחה שמזכירה יותר מכל לוחמת אינדיאנית אמיצה ששבה
משדות הציד הנצחיים. היא ממתינה בשקט. ולכן הלוחם חייב
להכניעה, שכן זרעו הרותח בתוך רחמה מניע את העולם כולו, שאיננו
אלא קוס אחד גדול מלא לבה; קוס הממלא ומתמלא בכל שניה ושניה,
לוע מבעבע המאיים להתפרץ ולשנות את פני הסט והאולפנים עצמם.
"האם אני צודק, אומה?" לחשתי, בעוד גבה הולך ומתקמר ורגליה
סוגרות על גבי בלפיתת פלדה נוקשה אך גם גמישה. תסמכו על
טרנטינו שהוא לא החמיץ את הסצינה, אפילו לא טייק אחד.