"שנל! שנל!" סרן קלאוס היה קצין אס אס כבר מתחילת המלחמה. הוא
לא אהב את העבודה שלו אבל אי אפשר היה להגיד שזאת הייתה עבודה
גרועה.
הוא קיבל לא מעט כסף. וכסף היה מצרך חשוב מאז ומעולם. "תצאו
משם כבר!" הוא צעק.
השלג הגיע לו עד הקרסוליים. היה זה שוב מאותם חורפים אירופיים
שמחלחלים עמוק לתוך העצמות.
הוא הוציא את אקדח המאוזר שלו וירה באוויר. "שאכנס להוציא אותם
בכוח?" שאל רב"ט ריינר עם חיוך על פניו. "לא" אמר קלאוס. הוא
ידע שאם ריינר יכנס לשם הוא יהרוג לפחות אחד מהם.
"צאו מיד!" הוא צעק. דלת הבית נפתחה ואדם בודד יצא ממנה. טלאי
צהוב יחיד סימן את חזהו.
"בבקשה... רחמים" אמר היהודי. רב"ט ריינר טען את הרובה שלו
וכיוון לראשו של היהודי.
"תוריד את הנשק שלך!" צעק אליו קלאוס. קלאוס לא אהב אלימות.
הוא העדיף לעשות את זה בשקט ובלי יותר מדי התנגדות.
"בבקשה מר." הוא הביט בלוח העץ הקטן שהיה תלוי על הקיר ליד דלת
הבית "מר קאופמן. אין צורך בשפיכות דמים. תוציא את משפתך
ותבואו איתי. נעלה אתכם על הרכבת לצפון. שם תוכלו להתחיל חיים
חדשים ונהדרים במושבה היהודית החדשה!" מר קאופמן הביט בו
בעיניים רועדות. "לא! אני יודע שזה לא נכון! הרכבת תיקח אותנו
למחנות ההשמדה! אני לא רוצה למות! אני לא רוצה לראות את ילדיי
מתים! בבקשה!". הוא התקרב אל קלאוס וירד על ברכיו. "רחמים! אני
מבקש ממך!"
קלאוס שמע את השמועות על מחנות ההשמדה, אבל ידע שאלו רק שמועות
ותו-לא.
"מר קאופמן, אין צורך ברחמים! הכל יהיה בסדר. אני מבטיח לך!"
הוא חייך אליו והושיט אליו את ידו.
מר קאופמן הושיט יד רועדת ואחז את ידו של קלאוס בחוזקה.
"שקרן!" הוא צעק אליו ושלף סכין מטבח כהה ממגפו. הוא קם בתנועה
מהירה ושיגר את הסכין אל צווארו של קלאוס.
קול ירי נשמע ומר קאופמן הוטח אל תוך המדרכה מצופת השלג, אך לא
לפני שקיפח את חייו של הקצין.
"סרן! סרן!" רב"ט ריינר איחר את המועד.
קלאוס נפל על גופתו של מר קאופמן.
שריטה שוטטת דם עיטרה את צווארו, לרוחב העורק הראשי.
"למה הוא עשה את זה, ריינר?" הוא שאל בקול צרוד.
"זאת הייתה רק אי הבנה".
הוא השתעל.
דם זב מפיו.
"זאת הייתה רק...
אי...
הבנה...". |