והרי לך שני אנשים בודדים, ישובים זה לצד זה. מכרים, אף
מיודדים ניתן לומר, אך ישובים זה לצד זה בשתיקה כצמד חצילים
בדוכן הירקות. ומשוחחים הם זה עם זה, ישנים זה לצד זה, חולקים
אמבט, שירותים, כיכר לחם פרוס ואף פלפליה ומלחיה. אם יביט בהם
מהצד, ידמה לו למשקיף כי מלבד הדברים הבסיסיים הללו, משותפים
להם דברים רבים נוספים, נעלים יותר.

בלכתם ברחוב מסובבים זכרים ראשיהם אחריה והם נוטפים זימה
ומזימה; היא איננה נותנת ליבה לכך. טרודה היא בענייניה, כמו
שהוזכר- בודדה. הוא, לעומתה, עוקב אחריהם במבט מזרה אימים ,
שהיה נשפך כמו מים קרים על אברו של הזכר המשתולל. מאותו הרגע
היה בטוח הזכר כי שני אלה משותפים להם דברים והיה ממשיך בלכתו
בבושת פנים ומבט מתנצל, בעוד לעולם לא יידע כי היו אלה שני
אנשים בודדים, הקשורים זה לזה כמידת קשירתם של גפרור ומשמש.

והנה יושבים הם במסעדה, מריחים מבושם והורמונים, ממתינים
למלצר, והמתנה זו שקטה, מתוחה קמעה. המבט מפוזר, פה מילה, שם
גיחוך, שוב שתיקה. הוא לוגם מים בקשית ומצמוץ פיו מפר את
הדממה. והשיח אינו זורם. הנה הגיעה לה המנה, ושוב שותקים כי
ניזונים, כי צמאים. למשקיף מהצד יידמה כי שם יושב לו בשתיקה
זוג עשיר בחוויות, עד כי אין המילים מבטאות את ההלם.

והנה להם בריכה. משכשכים במים כצמד כלבים צעיר ומלא חימה. הנה,
הנה, חייכה! צללה, בלעה קצת מי בריכה. בעיניים אדומות כפניה
היא בוחנת מצילים שריריים, מחפשת זרועות חסונות. היא פונה לצאת
והוא אחריה, נותר אותו כלבלב צעיר הנצמד לבעליו. היא עולה
מדרגה ואחר עוד מדרגה. אותו שבריר שניה שבה עלתה ממדרגה אחת
לשניה נחרט בראשו כריקוע נחש בנחושת: ישבנה, אותו ישבן עצום
ממדים, עטוף, נוטף מי בריכה; ירכיה המדשדשים לימין ולשמאל,
לחים וכואבים את מאמץ השחייה; שערה הארוך מתיז נתזי שמפניית
טבע, מהולה במלח ושתן ילדים רכים, כלפי עיניו האלומות... כנעור
משינה עמוקה גם הוא מטפס אחריה מעלה מעלה אחריה, נסיכת סן
טרופה המערבית.

והרי ברורה השאלה: מדוע כך? ומה מונע מבעדם, שהרי הבדידות היא
לחם חוקם והשיממון ארצם? איזהו קיר בטון אומלל הורם בין שני
אלו, המבדיל ביניהם והופכם לשני בודדים עם בסיסים ולא לשניים
בעלי קשר חזק ואמיץ? אם זאת ישאלוני, אמשוך בכתפי בייאוש
ואומר: אין תשובה. לא, לא משהו ברור, עם בשר, עצמות וציפוי
מרמלד, אלא סתם כך. סתם, כשם שאדם אוהב חביתה משתי ביצים ולא
אחת, או מעדיף בבוקר לחם עם גבינה ולא שוקולד.

וחבל, כי הוא כל כך רוצה לעשותה מאושרת וכל כך רוצה להיות
מאושר בעצמו, וכך גם היא, ואפילו יש בסיס משותף לכל הרוחות!
וסתם כך. כי שתיים ולא אחת. כי גבינה ולא שוקולד. וחבל.
ושוב- חבל.

והנה לך שני אנשים בודדים, ולילה, ושוכבים זה לצד זה במיטה
זוגית, גב לגב, מתבוססים איש איש בחמיצותו. וכל שעליהם לעשות
על מנת לטבוע באושר הוא להסתובב.