"מה זה סקאר?" היא שאלה אותי, "סקאר זה צלקת" עניתי לה, כמו
הפצעים שהשאירו אנשים מאוד מסויימים, שעשו דברים מאוד מסויימים
בדרך כלל הפצעים מגלידים וכבר לא רואים שבכלל היה פצע, אבל
במיקרה שלו זה צלקת (סקאר) צלקת שעוד לא הגלידה, והיא גם לא
תגליד, הוא תמיד ידאג לפתוח אותה מחדש עם השטויות שלו.
סקאר זה לא רק צלקת, אני מתארת לעצמי שחלק ממכם ראו את הסרט
"מלך האריות" לא יודעת למה יש לי משיכה לרעים האלה, ושלא תבינו
אותי לא נכון, אין מי שאוהבת את סימבה יותר מימני (ובמיוחד את
פוקהונטס) אבל תמיד מצאתי בהם משהו שגרם לי לרחם עליהם, ואז
אהבתי אותם כזה. אולי זה קשור למשיכה שלי לאנשים אינטרסנטים,
שדואגים רק לעצמם, מה שהייתי רוצה להיות בעצמי, מה שאני אף פעם
לא יהיה.
אבל סקאר זה לא רק הרע מ"מלך האריות", אני מתארת לעצמי שחלק
ממכם ראו את הסרט "חלף עם הרוח", סקאר זה סקארלט אוהרה. היא לא
יפה, אבל היה בה משהו, את הביטחון הזה והכוח הזה, לפעמים,
ברגעים מסויימים, אני חושבת עליה והיא נותנת לי את הכוח להתנהג
כמוה, מעוררת בי את הצד האופטימי, ולא ה"פרנואידי". אבל זה
בסדר כי אני יודעת שהצד הפרנואידי שלי יחזור, הוא תמיד חוזר,
כי הצלקת שלו הכי גדולה, יותר גדולה מהצלקת שהוא השאיר לי,
למרות שגם הוא קשור לצלקת הזאת, ניראה לי שהוא קשור כמעט לכל
הצלקות... עכשיו כשאני חושבת על זה, אני חושבת שהצלקת שלי
מדממת עכשיו, אני חושבת שהיא תמיד תדמם... כשאני רוצה לעודד את
עצמי, אני אומרת לעצמי שזה רק צרות של עשירים... שבעצם אם
הייתי רוצה הייתי יכולה לגרום לה להגליד...
טוב נו, תמיד חשבתי שצלקות זה סקסי.
סקאר זה צלקת...