לכל בנאדם מגיע לעוף לפחות פעם אחת בחיים.
לא חייבים לעלות על הגג בשביל זה, לא חייבים לקחת סמים, אפילו
לא חייבים לסיים את "מר ורטיגו" של אוסטר אחרי הקטע שהוא מתחיל
להעשות מאוס.
בשביל לעוף אתה צריך, דבר ראשון, אהבה. ואני לא מדבר על האהבה
הקיצ'ית המעפנה הזו, וגם לא על האהבה הפוסט קיצ'ית של הסופרות
הישראליות המודרניות, ואפילו לא על האהבה הנשגבת של גאוני
האמנות ליצירה שלהם. בעצם, אני מדבר על אהבה די דומה לזו, אהבה
כזו שיש בה משהו שמימי, של אהבה, ויש בה משהו ארצי, של תכלס.
רק כשמשהו מכיל בתוכו שני ניגודים כאלו הוא יכול להיות ממש
שלם.

אני מדבר למשל, על כמה שאהבתי לגלוש.
על איך הייתי אוסף את חזי ואת מומו מהבית, עם הסובארו סטיישן
הישנה שלי, והיינו מעמיסים את הגלשנים על הגג ונוסעים לחוף בת
ים, מתחרדנים שעות על החול, מתחילים עם בחורות, וגולשים.
אני מדבר על איך הייתי חותר מהר מהר, ומרגיש את הגל מחליט לאמץ
אותי, לקחת אותי איתו, להעיף אותי כל כך מהר שיכלתי לעמוד על
הלוח פלסטיק הזה שצבוע בצבעים זוהרים, ולהגיע לחוף כמו מלך
העולם, לפחות. זה היה לעוף.
גם להזדיין עם כל הכוסיות שראו אותי מגיע לחוף כמו מלך, מין
גירסה גברית שרירית ומשופרת לונוס העולה מהגלים, למרות
שהדימויים במח הפשטני שלהן בוודאי לא הגיעו לרמה כזו, אבל נהנו
להזדיין איתי בכל זאת, כי הייתי גולש כמו מלך, ונראיתי טוב,
והייתי המלך של השכונה.
והייתי עף.

אני מדבר גם, על כמה שאהבתי מכות.
הקצינת מבחן שהיתה לי מאז שבגיל 16 פתחתי לשמעון צדוק את הראש
עם כסא בגלל שהוא לכלך עלי בבית ספר היתה מדברת איתי על
אגרסיות, ועל הדחקה, ועל עוד כל מני מושגים שהיא היתה בטוחה
שבגלל שאני "עוד שחור מהשכונות" אני בטח לא מבין, ומתוך תקווה
וידיעה שאני אמשיך לבהות לה בציצים שהיו חנוקים מתחת לחולצה
המכופתרת הזולה שלה ואז אלך והיא תסגור את היומית, אבל היא
היתה מלאה בחארטות, כולה חארטה אחת גדולה.
שום אגרסיות, שום הדחקה, שום בטיח, אני אהבתי מכות.
לא הרביצו בבית, אבא היה קורע את התחת בבאסטה בשוק, והיה אוהב
אותי ואת אמא ואת האחים כאילו היינו מלאכים משמיים. ידעתי כמה
קשה לו, אבל הוא לא הסכים שאני אצא לעבוד, והוא תמיד פינה לנו
זמן ולקח אותנו לכנרת ולחרמון, ותמיד דאג שנשאר בבית ספר,
ותמיד היה מביא סטודנטים שיעזרו לנו בשיעורים, כי הוא בעצמו לא
הגיע אפילו לתיכון.

אבל אני, לא ממש אהבתי את הבית ספר.
אהבתי רק שיעורי ספרו , בגלל שהיתה מורה שלא היתה בראש של לדכא
וכאלו, היא היתה מדברת על מה שחשוב, ויותר משהיתה מדברת, היתה
שותקת, ושומעת מה אנחנו מבינים. לא מה אנחנו אומרים שהמשורר
חשב, היא תמיד אמרה שאת זה רק הוא יודע, לא אנחנו, ואפילו לא
היא, אבל היא רצתה תמיד לדעת מה אנחנו הרווחנו מהספרים, כי היא
אמרה שמרוויחים מספרים איכותיים. בגלל זה, הייתי קורא המון,
כמעט כל הזמן חוץ ממתי שהלכתי מכות, שגם את זה אהבתי בבית ספר,
למשל שאני וספי היינו נכנסים לשירותים ומפוצצים איזה חמשוש עד
שירד לו דם מהפה ומהאף והוא היה נראה כמו איזו דמות מספר של
אז'אר, כולו מדמם ומטונף ובוכה בשקט שלא נמשיך להרביץ, מרוח
ככה על הרצפה של השירותים הלבנים המטונפים עם הכתובות בליפסטיק
וטושים שעיטרו את אריחי הקירות המתקלפים.

אבל דיברנו על לעוף, לא?
אז הפעם שעפתי הכי גבוה, מעל לציפורים, למטוסים, מעל לשמיים,
התחילה בתור עוד ערב שבת בשכונה, שישבנו מול הכביש עם סיגריות
וחיכינו לספי, וכשהוא ירד הוא סיפר שיש קניון חדש ברמת אביב,
מלא כוסיות אשכנזיות שנותנות, וקשקש במפתחות להונדה של אבא
שלו.
לא חיכינו יותר מדי, הצטופפנו חמשתנו בהונדה ונסענו לרמת אביב,
לקניון החדש שהיה גדול ונקי ומפואר ומלא מלא בנות באמת, וישבנו
ליד איזה חלון ראווה, וקראנו לאחת -מעיין- שהיתה ממש יפה, וממש
דיברה איתנו, עד שהגיעו כמה בחורים ואמרו לה שלא תסתובב איתנו
כי אנחנו חברה רעה.
אחד מהם, גבוה, שחרחר, שרירים מפותחים בולטים מבעד לחולצת
המעצבים הצמודה שלבש, הביט בי במין התנשאות ואמר לנו לעוף "לו"
מהקניון.
ההתנשאות שלו, שהזכירה לי את הקצינת מבחן,
המורות והיועצת בבית הספר,
המוכר בחנות הגלישה ברח' הירקון,
הפקידה במשרד הפנים,
האנשים ממחלקת הגביה שלקחו לנו את הטלויזיה-
בלי לחשוב איזה גדול הוא, כמה הוא בטח חזק מכל המכון כושר שהוא
בטח עושה בקאנטרי שלו, קפצתי עליו ונתתי לו ראסיה לפנים, הוא
היה מופתע ולא הגיב כשבעטתי לו בצלעות, העפתי אותו לרצפה,
והתחלתי לבעוט לו בכל הגוף, החברים שלו תפסו ריצה וברחו,
והחברים שלי קראו לי שנברח לפני שתבוא המשטרה, אבל אני עפתי,
לא הייתי שם בכלל, וראיתי מהמקום שריחפתי בו, דרך הגג השקוף
בשדרה הונציאנית של הקניון, איך הגוף שלי, הקטן, בועט בענק הזה
עד שהפרצוף שלו נהיה עיסה מדממת, דורך לו על הצוואר עד שנמעכה
לו הגרוגרת, ועוד יורק לו בפנים כשהשוטרים אזקו לי את הידיים
מאחורי הגב.

כבר חמש וחצי שנים, שבוע ושלושה ימים וקצת שלא עפתי.
אני מסמן את הזמן על הקיר של התא שלי, ומחכה כבר שזה יגיע
לעשרים וחמש שנים, למרות שבגלל שאני רק קורא ועושה כושר,
וחוצמזה לא עושה שום בעיות, אז אולי ישחררו אותי בשני שליש,
ואני אוכל לחזור לעוף.