את היום הזה..אני אף-פעם לא אשכח.
גם כשאני כאן..

זה היה יום גשום, ממש ממש גשום.
חזרתי הבייתה, כולי רטובה.
לא ידעתי מאיפה להתחיל להתייבש,
ולפני שהתחלתי לחשוב על זה ..
הופ, צלצל הטלפון.
זה היה גיא, הוא ביקש ממני לבוא מהר ושזה דחוף.
גיא, היה חבר שלי,
הדבר...הכי טוב שהיה לבקש עלי-אדמות,
הדבר היחידי שהחזיק אותי בחיים.

לפני שהספקתי להחליף בגדים, לקחתי ת'מטרייה,
טרקתי ת'דלת, ויצאתי מהבית, אפילו בלי המעיל.
אפילו לא זוכרת אם נעלתי אותה,
כל הדרך רצתי,
אנשים בהו בי, חשבו שאני משוגעת,
אפילו כשעפה לי המטרייה המשכתי לרוץ.

הגעתי ללובי, צילצלתי.
לא ענו לי.
צילצלתי שוב,
ואז היה את הרעש הזה של הדלת שנפתחת.
עליתי בריצה במדרגות,
למי יש כוח לחשוב על מעלית.

הגעתי אליו.
הוא .. הוא היה נראה גמור.
הוא חיבק אותי, הושיב אותי על המיטה שלו.
ראיתי ניצוצות של דמעות בעיניים שלו.
הוא אמר לי שהם עוזבים לחו"ל,
ושאין מצב שהוא נשאר בארץ,
כי הוא ניסה הכל, אבל..לא הצליח לשכנע אותם.
נישקתי אותו,
ניסיתי להראות שהכל בסדר,
אבל לא יכולתי, התפרצתי בבכי.
איכשהו...נפרדתי ממנו.

רק אחרי שהגעתי הבייתה,
שוב פעם, ספוגה במים..
ישבתי, והתחלתי לעכל מה קורה לי.
אז.. כן - אני ליאת, בת 17 וחצי, לומדת בכיתה יב' במגמת
קולנוע.
הציונים שלי נחתו השנה ברמה שאי אפשר לתאר,
עם ההורים שלי אני לא מדברת כבר שנה וחצי,
האחים שלי עברו לארה"ב,
חברים כבר מזמן אין לי.
ועכשיו, גיא..הדבר היחיד שבאמת החזיק אותי בחיים - הולך.

בלי לחשוב לרגע,
לקחתי את המפתחות של האוטו,
והתחלתי לנסוע.
כן, בגשם הזה.
לא היה אכפת לי מכלום.
גם לא מזה שלא רואים כמעט כלום,
ושאני לא יודעת לאן אני נוסעת.
הגעתי למין צומת מוזר כזה,
לא הייתה שם אף לא מכונית אחת,
וגם לא זכר למכונית כלשהי.
עצרתי שם, באמצע הכביש.
עצמתי את העיניים,
השענתי את ראש על ההגה..
ופתאום .. היה רעש, חזק.

ו..לא זוכרת עוד.

מאז - אני כאן.
מתגעגעת לגיא,
לא מבינה איפה אני, ומחפשת אותו כל היום.
אני בטוחה,
בטוחה שיום אחד אני אמצא אותו כאן, אפילו שהוא אמור להיות
רחוק,
רחוק מכאן.