מורים הורים, אחים, בלע.
למדתי כאן שש שנים שמסתיימות היום. אני רוצה לספר לכם מה
למדתי.
למדתי שלהגיד לאדם שאתה אוהב אותו נותן לו לגטימציה לפגוע בך
הכי קשה שרק אפשר.
למדתי שכמה שאני לא אנסה, אני בחיים לא אהיה טובה מספיק, יפה
מספיק, רזה מספיק, חכמה מספיק או כישרונית מספיק.
למדתי שכל אדם שמגדיר את עצמו חבר שלך יכול לקום מחר בבוקר
ולהיעלם מחייך, בהשאירו חור ענק ומדמם בתוכך, רק כי אתה שונה
מדי בשבילו, או סובל מדי בשבילו.
למדתי שכולם משתנים, כל הזמן, ושאסור לי להאמין באף אחד ממכם.
למדתי שבשביל להיות אהובה אני צריכה להיות חיילת בצבא
הנורמליות.
למדתי שהעובדה שדבר הוא לא חוקי לא הופכת אותו אוטומטית ללא
זמין, ושאם אני רוצה להיות מסוגלת לחיות אני חייבת לשכוח מכל
מה שחשבתי שמותר.
למדתי שהעיר שבה אני חיה שווה לתחת, ושהחברים הכי טובים שלי הם
לוזרים שאין לי סיבה להסתכל עליהם בכלל, ועדיין אני אוהבת.
למדתי שלהתאהב בחברה טובה זה מתכון בטוח, ישיר, כואב, ללב
מרוסק חודשים אח"כ.
למדתי, שבסופו של דבר, הכאב לא ייעלם אף פעם, ושאני יכולה
להתחבא ולהדחיק את כל הרגשות שלי, ואת האמונה העיוורת,
הילדותית שלי באהבה אוטופית איפשו, ושעדיף לי באותה מידה
להתאבד. למדתי שממוות לא צומח שינוי, ולמדתי שהסבל שלי היום
חייב להפוך לדשן של מה שאצור מחר, וסבל לא מתמחזר.
למדתי, שהאדם אכזרי בבסיסו, ושאם אי פעם אוותר על התקווה שיש
אדם אחד שאינו, אצא מדעתי.


[מונולג שעשיתי בתור תרגיל בשיעור תאטרון של שיחרור כעס. אמור
להיות נאום של בוגרת תיכון.  הופיע לראשונה בבלוג שלי:
http://www.israblog.co.il/blogread.asp?blog=3529&blogcode=34931]