טוב, אז אני מניח שעכשיו הכל בידיים שלי. כאילו, אתם יודעים
איך זה. בגן כל הזמן שמעתי "הוא ילד טוב, יש לו הרבה מה להציע,
הוא פשוט כל כך מתבודד ונשמר לעצמו".
ואז הגענו לבית ספר. ושם, כמובן, שמעתי את המשפט המפורסם "יש
לו הרבה פוטנציאל, אבל הוא לא מנצל אותו". כמו שאתם יכולים
להבין, לא הייתי משוגע על בית ספר במיוחד.
בצבא, בכלל. כשכבר חשבתי שאני אפטר סוף סוף מכל הזבל הזה,
הייתי צריך לשמוע כל יום את המשפט המעיק "אין לא מסוגל, יש לא
רוצה!". טוב, לא ממש כל יום - כל יום, אבל חודש זה מספיק
בהחלט.
ואז, חודש אחרי שהתחלתי להתערות במשרדי, בת דודה שלי מתחתנת.
ותאמינו לי, לכת לאירוע משפחתי עם אמא פולניה, זה לא הכיף הכי
גדול. כאילו, אני מת על אמא שלי והכל, אבל אתם יודעים איך זה.
בכל מקרה, כל האירוע שמעתי ממנה "אם הוא רק היה רוצה, הוא היה
יכול להשיג הכל". מה לעשות, כבר מאז שאני בן 7 היא מתכננת את
העתיד שלי בתור האסטרונאוט הראשון על השמש או משהו לא פחות
חשוב מזה.
אז היום, 10 חודשים לפני השחרור, החלטתי. אני ארצה את כולם.
אני אעשה משהו. בטח יש משהו שאני רוצה. טוב, יש משהו שאני
רוצה. החיילת הכי מדהימה בצה"ל.
נדלקתי עליה כבר לפני 9 חודשים כשהיא הגיעה אלינו (ת'אמת, רק
לפני 4 חודשים נדלקתי ממש, אבל היה בה משהו מההתחלה ובגלל זה
רציתי להכיר אותה, ואז כבר נדלקתי עליה חזק). אנחנו אפילו
משתחררים באותו זמן (בהבדל של כחודש, אבל זה לא נחשב).
אני אצלצל אליה. זהו. הנה. אני עושה משהו בשביל עצמי.
התחלתי לחייג את המספר (דף קשר צבאי של הענף - כאילו זה כתה ג'
או משהו. אבל יעיל, אז אין לי טענות).
"הלו?" זאת שרון! אוי לא! מה אני עושה עכשיו? מה אני אומר
עכשיו? שרון נדלקה עלי קשה שאפשר למות. וזה לא שגי-לי-תי
ממישהו. זה פשוט כל כך בולט שבירח היו רואים.
"הי, שרון." אמרתי באדיבות.
"גיא! מה שלומך?" היא שמחה לשמוע אותי...
"הכל טוב, הכל טוב." לעזאזל, אני פשוט לא יודע מה לגיד לה. שתי
אחיות. אחת איתי במשרד, השניה 2 דלתות ממני. ודווקא עליה הייתי
צריך ליפול?? טוב, פשוט תגיד את זה!
עכשיו יכול להיות זמן טוב...
ומילים בהחלט יכולות לעזור...
"תגידי, אה... אני, אה... קרן בבית?"
"קרן, בשבילך. וזה לא פייר. את החמוד הבא אני מקבלת." שמעתי
צעקה. אני לא חושב שהייתי אמור לשמוע את זה, אבל למי אכפת. גם
ככה כשאני וקרן ביחד אני לא שומע שום דבר סביבי...