אז לפעמים נדמה שיש לך הכל: אהבה, עושר, משפחה, קריירה
מוצלחת.
כך אני חייתי מתחילת שנות העשרים של חיי. היה לי בית, חצר, גדר
לבנה, שלושה ילדים ובעל אוהב. וכמובן, קריירה מוצלחת כעיתונאית
מהשורה הראשונה.
בתחילת הקריירה שלי נאלצתי לכתוב ביקורות לספרים, סרטים,
מועדונים, הצגות ומסעדות. כך למדתי על הלכלוך מאחורי עולם
הזוהר, עם התככים, המזימות והשחיתויות. לא פעם איימו עליי,
התלוננו בפני העורך ואף איימו בתביעות על כך שהביקורת החמורה
שלי הרסה להם את הקריירה.
אבל עליי זה לא השפיע. חייתי בגג העולם, וככל שהביקורת הייתה
רצחנית יותר המשכורת שלי עלתה. מאז התקדמתי והפכתי לעורכת
מגזין מצליח בעצמי. וגם אני, כמו העורך שלי, גיביתי את כתבי
והעליתי להם את המשכורת בהתאם לשערורייתיות של המאמר. אתם ודאי
יכולים לנחש שרכשתי במהלך הקריירה אויבים רבים, ולצערי הם לא
התמעטו במשך השנים.
בכל אופן, בחודשים האחרונים התחלתי לבחון מחדש את חיי - איפה
טעיתי, כיצד יכולתי לפעול וכיצד חיי היו נראים אילו הייתי
פועלת אחרת. נוכחתי לדעת שאין לי חרטות רבות, למעט שתיים או
שלוש עיקריות, ועליהן ברצוני לספר. נישאתי בגיל עשרים ואחת,
למרות שלא תכננתי זאת. בגיל עשרים ושלוש ילדתי את בני הראשון,
ואני יכולה בוודאי לספר לכם עד כמה הלידה שינתה את חיי, אבל
אין בכוונתי לעשות כן. בגיל עשרים ושבע פגשתי במקריות מוחלטת
את אהוב נעוריי, ניר, שהיה גם אהבתי הראשונה והחבר הראשון שלי.
כמובן ששמחתי לראותו, כפי שהייתי שמחה לפגוש כמעט כל אחד
מעברי. ניר היה נשוי גם הוא, היו לו שתי תאומות, והוא פתח
בדיוק מסעדה חדשה ברשת המסעדות שלו. נפגשנו בערב הפתיחה, בו
יצאתי עם חברותי לסעוד לפקודת הבוס שלי, שדרש ביקורת על
המסעדה, מבלי לדעת שניר מנהל את המסעדה.
מיותר לציין שהשנים היטיבו עמו, אם הדבר בכלל אפשרי, משום שהוא
נראה מצויין כתמיד. הוא הציג בפניי את אישתו, וביקש מהמלצרים
לתת לי שירות מיוחד, עוד לפני שידע שבאתי במסגרת עבודתי. מאותו
יום התחלנו להיפגש לעיתים תכופות יותר, בתחילה על בסיס שבועי,
ומאוחר יותר, על בסיס כמעט יומיומי. בשלב מסוים, רגשותיי כלפיו
התחילו לצוף על פני השטח מחדש, אמנם בגרסה בוגרת יותר, אך עם
אותה תשוקה שהייתה קיימת בינינו עוד בימי התיכון.
בעלי, כמובן, היה תומך בחידוש הקשר בתחילה, אולם מאוחר יותר
הוא החל להתנגד למפגשים התכופים בינינו, ואף החל לטעון שהקשר
בינינו כבר לא חזק כפי שהיה פעם. לעומת זאת, ילדי, שהיו
צעירים, לא הבחינו בשינוי שחל בי, ובגיל עשרים ותשע כבר הריתי
לבעלי בשלישית, וילדתי את בתי הצעירה. באותה שנה חברו אלי מספר
עיתונאים, והקמתי את המגזין שלי.
וכך, כש"החלפתי קידומת" בגיל כבר היו לי בית, חצר, גדר לבנה,
שלושה ילדים, בעל, מגזין משלי, כלב, ומאהב. לימים המגזין שלי
הפך לפופולרי והצליח מאוד בקרב נשים וגברים כאחד. גם המסעדה של
ניר שגשגה, ושנינו היינו מאושרים- הן בחיינו המוחצנים והן
בחיינו הפרטיים כנאהבים. עד אותו יום, בו ניר הגיע אליי באמצע
הלילה. למזלו, בעלי היה באירופה לרגל קידום ספרו החדש. הוא
סיפר לי שהיחסים שלו ושל אישתו הגיעו לנקודת שבירה, ושאל
לעצתי. אני, כבעלת ניסיון מצומצם בבעיות של חיי הנישואים (אני
ובעלי נעשינו מומחים בטיוח והתעלמות מהבעיות שלנו), לא ידעתי
מה להשיב. ניר ישב מולי חסר אונים והביט בי במבט משתהה ולחש
"למה אי פעם נתתי לך ללכת ממני?". אני מצדי לא הגבתי, אך בראשי
חשבתי בדיוק כמוהו. היה לי הכל לכאורה, חוץ ממה שבאמת רציתי -
חוץ מניר.
השיחה עמו בלבלה אותי, והרגשתי שאין ביכולתי לדבר על כך עם אף
אחד- אפילו לא עם ניר עצמו. חברותי היו שקועות בבעיותיהן, וחיי
נראו להן תמיד כמושלמים וחסרי דאגות. מלבד זאת, לא שיתפתי אותן
ברומן עם ניר, מחשש שיבקרו אותי. כל כך אירוני - אני, שבניתי
קריירה שלמה סביב הביקורתיות שלי, חוששת לקבל ביקורת מהסביבה,
גם אם היא מוצדקת, וידעתי שהיא אכן מוצדקת.
החלטתי לקחת פסק זמן לעצמי, ולמחרת היום שבעלי חזר, נסעתי לים
המלח לבדי, כדי שלא ללבות את האש שהחלה לבעור בי ולכרסם את
לבי. לא סיפרתי דבר לאיש על נסיעתי, חוץ מבעלי, וגם אותו לא
שיתפתי ביעד שלי. לא רציתי שימצאו אותי. לאחר שבוע וחצי חזרתי
לביתי, בעלי קיבל אותי בצורה "ידידותית", יחסית לעובדה שלא
היינו ביחד כבר כמעט חודש - בירך אותי לשלום, נשק על לחי
וליווה אותי לחדר השינה שלנו. למחרת הועלה נושא הגט, שכנראה
כבר בער בקרבנו זמן רב. באותו ערב ניר התקשר, ואמר לי שהוא כבר
גרוש ומתגעגע אליי. בבוקר אני ובעלי נסענו לרחוב אורי 1 להתחיל
לטפל בענייני הגירושין שלנו. אף אחד מאתנו לא היה שלם עם
ההחלטה, אך שנינו חשנו מחויבים לה. אחרי חודש נגמר הכל-
שתים-עשרה שנים של נישואים. לשמחתנו, זה נגמר יפה, במידת
האפשר, כמובן. נשארנו בקשר טוב ולא נתנו לפרידה להשפיע על
הילדים. הייתה לנו חזקה משותפת עליהם, הוא נשאר עם הילדים
והבית, ואני עברתי לגור בשכנות אליהם. אני וניר עברנו לגור
ביחד כשבעה חודשים לאחר הגירושין, ובעלי לשעבר נישא לאישה אחרת
כעבור כשנתיים.
בתחילת הסיפור ציינתי שיש לי חרטה או שתיים.. מעולם לא ידעתי
להחליט על החרטות שלי במדויק. רוב הזמן התחרטתי על הפרידה
הראשונית שלי מניר. בשלב מסוים, התחרטתי על תחילת הרומן עמו.
היו זמנים בהם התחרטתי על הפרידה מבעלי. היום, התבגרתי. כבר
אין לי חרטות. נשארה רק הביקורת.