"בוקר טוב" אמרה דנה וחשבה "בוקר? 1 אחרי הצוהריים זה בוקר?
סססססאמו עם מי התחתנתי...". "נו תתעורר כבר, דומקופף!".
אם היה משהו שיובל שנא, זה היה גרמנית. בכלל כל מה שקשור לארץ
הזאת לא עשה לו נעים במיוחד (כל מיני אדולפים, סרטים כחולים
סוטים, גרמנים קשישים בטיסה לארה"ב דרך פרנקפורט [ומה הוא עשה
לפני 55 שנה?!], פרנץ בקנבואר), אבל השפה הגרמנית הייתה איכשהו
המכלול של כל העניין הזה, ויובל תיעב אותה במיוחד. דנה ידעה
זאת, והיא הניחה הנחה סמויה שיובל (כמו רוב האנשים) לא אוהב
שמקללים אותו. מכאן הסיקה, שאם יש משהו שבאמת ירגיז אותו, זה
קללות בגרמנית, וקיוותה שמהעצבים אולי הוא יקום.
להפתעתה הרבה, יובל רק חייך במין חצי עווית של צחוק וחזר
לחרופ. נכון, השפה הגרמנית הייתה שנואה עליו במיוחד, והוא, כמו
כל אחד, לא אהב שמקללים אותו, אבל דווקא קללות בגרמנית נורא
הצחיקו אותו. זה די חבל שדנה לא ידעה זאת. זה אפילו קצת עצוב,
בהתחשב בעובדה שהם הכירו כבר 3 שנים, והיו נשואים כבר שנתיים.
"קום או שאני אספר לאבא שלך שאתה ישן עד 1 אחרי הצוהריים",
ניסתה דנה גישה תוקפנית מעט יותר. זה עבד כמו קסם. עוד לפני
שהמילה "הצוהריים" הצליחה להגיע לאוזן שלו, יובל היה כבר
במקלחת, מצחצח שיניים. כשהכרתו הרגילה שבה אליו (ממרחק לא קטן,
אחרי ליל אמש וטיפול ההתעוררות בהלם שקיבל מאשתו) הוא נזכר
איזה יום היום. היה זה יום הנישואים השני שלהם. הוא זכר שתכנן
משהו בהפתעה, הציץ בשעון, וקלט שהם על סף איחור.
"מהר, כדאי שתתלבשי, אנחנו צריכים לנסוע לאנשהו" אמר יובל
כשתחושת דחיפות-המנסה-להסתוות בקולו. "אהה, באמת? לאן?" שאלה
דנה בתמימות. "נו, אה, את יודעת, אה, בא לי לנסוע סתם ככה, לא
יודע", יובל הבין שהוא מגמגם את עצמו למוות ושניה לפני שהוא
נכנע אמרה דנה ברוך: "אל תדאג, הנחתי שארגנת לנו משהו, אני כבר
מוכנה, הבגדים שלך מחכים בסלון". את אנחת הרווחה שמעו עד אבן
גבירול, והם גרו בכלל בנתניה.
טיק טק (תוך שעה) הם היו במסעדה הטורקית החדשה שנפתחה
ברוטשילד, "רביביניו" .

ריכרד וגנר היה גרמני בן 25. כן, היה לו קשר משפחתי עם ההוא,
ולא, הוא לא ירש ממנו שום כשרון. אבל בעקיפין, וגם מהסיבות
שלעיל, הייתה לשמו וקשרו המשפחתי השפעה עצומה על חייו.
ריכרד וגנר היה נאו-נאצי. למה? כי מגיל מאוד צעיר הציקו לו עם
2 השאלות מתחילת הפסקה ומשום מה הוא החליט שאם בגרמניה היו רק
גרמנים, אף אחד לא היה מטריד אותו עם זה. כמו כל נאו-נאצי טוב,
ריכרד שנא יהודים וטורקים. לא בהכרח בסדר הזה, וזה גם לא ממש
משנה, כי מבחינתו, שימותו כולם.
לריכרד היה רעיון. הוא ראה הרבה חדשות לאחרונה, ולכן חשב על
פיגוע. איכותי, בטח איכותי, מי מתכנן בימינו פיגוע שהוא פחות
מאיכותי?
אבל היתה לו בעיה. הוא ידע שתהיה לו רק הזדמנות אחת. אח"כ או
שיתפסו אותו או שהוא ימות. פיגוע התאבדות לא בא בחשבון. "מה
אני, ערבי?" חשב לעצמו בסלידה. בגלל ההתלבטות שלו (את מי אתה
שונא יותר?) הוא רצה למצוא מקום שיש בו כמה שיותר יהודים
וטורקים. בגרמניה הם לא נהגו להסתובב יחד, ועל טורקיה לא ידע
כלום. על ישראל, לעומת זאת, למד הרבה בשיעורי היסטוריה. הוא
ידע איכשהו (מהחדשות) שגם שם יש עובדים זרים ולכן ניחש שהוא
כבר ימצא שם משהו.

בשדה התעופה הזכירו לו למה בא. עוד פעם השאלות האלה? כן, יש לי
קשר ולא, שום כלום.
הוא נסע לת"א ובתחנה מרכזית שאל הרבה על "טורקיש". ילדה בת 15
שבדיוק למדה על הסבר פניך לתייר, והייתה במקרה מעריצה של רביבו
הסבירה לו איך להגיע למסעדה הטורקית החדשה.

ריכרד נכנס למסעדה בדיוק כשיובל ודנה היו באמצע נשיקה. הוא
נכנס עם שני רובי קלצ'ניקוב שקנה בשוק השחור, מרסס את התקרה
ויורה קללות בגרמנית. אחרי כמה שניות הוא גילה להפתעתו שכנראה
אין פה טורקים. הוא הפסיק לירות, מבולבל, אבל המשיך לקלל,
וביתר שאת. יובל לא יכל להתאפק יותר. הוא התחיל לצחוק כאילו
הרגע ראה איך סופסוף כל הנמתחים מביאים את יגאל שילון לידי
בכי. את ריכרד זה כל כך עיצבן שהוא רץ לשולחן שלהם. הגולנצ'יק
שישב בשולחן ממול שם לו רגל, ואיך שהוא נחת, יובל הביא לו כזאת
בעיטה לראש, שלחוקרי השב"כ נשארה מעט מאד עבודה.

בלילה, הם התנשקו והלכו לישון. שניה לפני שנרדמו שאלה דנה:
"אבל איך הצלחת לצחוק לו בפנים באדישות כזאת?". "מה, לא
ידעת?", שאל יובל בתמיהה, "קללות בגרמנית זה אחד הדברים שהכי
מצחיקים אותי בעולם". "אהה", אמרה דנה, "עכשיו הכל ברור",
וכשחיוך דק של הבנה על שפתותיה, נרדמה.