היא ישבה בחדר מרווח ביותר מרוח בשטיחים מקיר לקיר בגוונים של
ירוק זית. הספה שהיא ישבה עליה הייתה מאוד מרווחת, היא הייתה
נוחה מאוד. כל אדם בעולם היה נרדם עליה כמעט מיד, אבל לא היא.
היא ישבה שם שלובת ברכיים היא שילבה את ידיה בין רגליה ולא
הוציאה מילה מהפה. לידה ישב אדם כבן 40 בערך הוא בחן אותה היטב
במבטו, היא הרגישה כל כך עירומה מולו כאילו הוא פשוט רואה
דרכה. היא סקרה אותו גם כן, רק על פי המבט שבעיניו היא יכלה
לראות מה מטריד אותו. הוא היה אדם עייף בן 43, אחד כזה שכבר
נמאס לו מהכל הוא היה גרוש עם שני ילדים ואולי איפה שהוא היו
לו יותר צרות מאשר לה יש. אבל הוא בסך הכל היה הפסיכולוג שלה
והוא אכן קרא דרכה. הוא כבר סקר את כל מכתבי ההתאבדות שלה
עשרות פעמים בתקווה לגלות משהו שיעזור לו, אבל פעם אחר פעם הוא
נטש את העניין כשלא מצא שום דבר הגיוני.
"הכל יהיה טוב יותר אם תדברי, אני מקווה שאת יודעת את זה" הוא
ניסה להרגיע אותה, כאב לו לראות אותה בוכה.
"שקרן!" היא צרחה, היא לא עמדה בזה יותר היא רק רצתה לשכב שם
ולתת לזמן לעבור למות שם.
"ואולי בכל זאת תנסי?" הוא לא יכול היה ללחוץ עליה, אבל הוא
היה חייב. היא הייתה חייבת לקבל עזרה.
היא התיישבה על הספה הנוחה במיוחד ישיבה מזרחית כזאת, היא שלבה
את ידיה על חזה והחלה לדבר. בפעם הראשונה מאז חצי שנה, והוא
פשוט ישב שם, שתק, אפילו לא רשם לו הערות, הוא היה מוקסם משטף
הדיבור שלה, מהאופן בו תראה כל דבר. היא הייתה רק נערה מסכנה
שעברה יותר מידי בחיים.
"תמיד שנאתי לחיות" היא החלה, "סבלתי מאוד עוד מאז שהייתי ילדה
קטנה. תמיד תיארתי לי חיים יפים ושנאתי אותם כל פעם שגיליתי
בעצמי עוד בעיה. תמיד הייתי שואלת את עצמי למה לכולם יש חיים
כל כך יפים ואני נתקעתי עם כל הבעיות של כולם. עוד בתיכון
רציתי ללמוד רפואה, הייתי המצטיינת בכיתה הביולוגית וגם
בשיעורי פסיכולוגיה המורה תמיד אהבה אותי. ובכל זאת תמיד ידעתי
שנולדתי כילדה מטומטמת, ילדה שלא יכולה ללמוד כמו שצריך.
כמובן, לא הייתה לי סיבה לחשוב ככה הייתי תלמידה מצטיינת בכיתה
של תלמידים טובים אבל להורים זה אף פעם לא הספיק. הם רצו שאהיה
מהנדסת או כל דבר שדורש מתמטיקה ברמה הגבוה ביותר. ואני, לא
הבנתי במספרים יותר מרמה נורמלית. כנראה שזה לא סיפק אותם. הם
גרמו לי לשנוא את עצמי כמו שלא שנאתי את עצמי מעולם. ואולי לא
הם אשמים, כל הסובבים אותי דחפו אותם ואותי לזה... " היא לקחה
נשימה עמוקה, דמעה בודדת ירדה מענייה. היא עצרה לרגע ונשמה את
האוויר מהחלון הפתוח. היא האזינה בשקט שהיה בחדר לקול האנשים
ברחוב העמוס. היתה שם אישה שמאוד מיהרה, היא אחרה הביתה אחרי
כמה שעות נוספות שהיא עשתה. היא ידעה שבעלה לא יבין. והיה שם
איש אחד עיוור. היא יכלה לשמוע את מקל ההליכה שלו. ככה היא
הייתה, מוזרה כזו בודדה. מהיום שהיא החלה להסתגר בחדרה היא
למדה לשמוע אנשים. "כשסיימתי תיכון התחלתי אוניברסיטה, אחת
הטובות במדינה. למדתי רפואה שבע שנים שלמות. לא התלוננתי אף
פעם, אפילו לא כשהייתי צריכה ללמוד לתוך השעות המאוחרות של
הלילה. חייתי שנתיים מתוך השבע בבית, אימא דאגה לי. עוד שנתיים
חייתי אצל סבתא והיה לי יותר טוב מטוב. אבל שלוש שנים הייתי
צריכה לגור לבד. הייתי צריכה את הספרייה לעיתים תכופות יותר
וההורים שכרו לי חדר במעונות הסטודנטים. שלוש שנים חייתי חיים
לא חיים. לא אכלתי הרבה, לא ישנתי הרבה והפכתי אובססיבית
ללמודים רק כי ראיתי שזה עוזר לי לקבל ציונים גבוהים יותר."
היא מחתה את הדמעות ובלעה את הרגשת המחנק שהייתה לה בגרון. הוא
אפילו לא ביקש ממנה להמשיך, לא שהוא היה בטוח שהיא תמשיך, היא
גרמה לו הרגשת חוסר ביטחון נוראית. הוא שנא את הטיפולים איתה
ועם זאת הוא העריץ אותה על קול שתיקתה המתמדת. היא לא נשברה אף
פעם וגם עכשיו הוא ידע שאינה נשברת, היא פשוט סבלה מספיק ורצתה
לסיים את זה. לסיים הכל. רק מזה הוא פחד. הוא נכנס לדיכאון של
שבועות בכל פעם שמטופל, אפילו לא שלו, מטופל אחר מהקליניקה,
היה שם סוף לחייו. בסופו של דבר היא המשיכה, כמו שהוא ידע שהיא
תעשה.
"אני חושבת שהייתה לי משהו כמו חצי שנה שהרגשתי בה טוב יותר.
כשסיימתי את לימודי. אבל אז הדיכאון חזר ולא יכולתי לעמוד בו
יותר, הייתי יושבת ימים שלמים במיטה בוכה ושואלת את עצמי למה
זה לא מספיק לו? אימא שלי חשבה שאני סובלת מדימוי עצמי ירוד.
היא שלחה אותי לאיזה פסיכולוג. הוא רשם לי תרופות נגד דיכאון,
מן כדורים כאלה. זה כל מה שמותר לפסיכולוגים לתת. כמעט מיד
התחלתי להתמכר אליהם למרות שלא עזרו לי ובכלל הוא בעצם עזב את
העניין, אולי הייתי מקרה קשה מידי בשבילו. פעמיים רציתי לשים
קץ לחיי אבל בדקה האחרונה נסוגתי. אני פחדנית ואני שונאת את
עצמי. אני לא מסוגלת אפילו לעמוד מאחורי מטרותיי שלי. בשלב
מאוחר יותר התחלתי ללמוד ציור עם איזה מורה זקנה שהייתה חברה
של אימי, זו הייתה התרפיה שלי ובאמת הרגשתי שאני עושה משהו.
כבר לא הייתי צריכה את הכדורים שלי ולא היה אכפת לי יותר
מכלום, כל מה שרציתי היה לצייר. עבר זמן, אני לא יודעת כמה
זמן. נשרתי מהציור הייתה שם מורה אחרת, שרצתה שאצייר כמוה,
ואני רק רציתי לצייר כמוני. הייתי צריכה למצוא לי תרפיה אחרת
אבל לא מצאתי אחת כזו. חברה המליצה לאימא על איזה פסיכולוג
שהיא מכירה, אחד טוב כזה. ואני רק חשבתי לעצמי בטח עוד איזה
כלומניק שיסתכל עליי ירשום עוד כדורים ועוד כדורים וייתן לי
ללכת. ואז הגעתי הנה".
היא עצרה מהסיפור שלה והוא לא ידע מה להגיד. בסופו של דבר הוא
פשוט קבע לה עוד פגישה ליום שלמחרת, הוא היה להוט להמשיך לדבר
איתה.
היא רק לקחה את הפתק מידו בלי לחייך או להגיד שלום הסתכלה על
השעון וקיפלה את הפתק לכיסה.
ביום שלמחרת בשעה שהוא קבע לה היא לא הגיעה. היא גם לא הגיעה
שעתיים מאוחר יותר. בערב הוא החליט לקחת את כתובתה בקבלה
ולבדוק מה שלומה. הוא הרגיש משיכה עצומה כלפי אותה צעירה שבכלל
לא הכיר.
הוא הלך ברחוב החשוך וחשב על כל מה שהיא סיפרה לו יום קודם הוא
ראה את הבית שלה בקצה הרחוב אבל הוא היה חשוך ונראה שאיש לא
היה בו.
הדלת הייתה פתוחה והוא נכנס בשקט.
בשעה 21:55 הגיע אמבולנס לבן לפנות את גופתה, שנמצאה חסרת חיים
בתוך שלולית קרושה של דם, שנזל מרקתה.
הפעם היא הצליחה.