הוא יושב וקר לו
ראשו נפול מטה
נעליים אין
בקושי חולצה מכסה את גבו החיוור
הוא יושב וקר לו
רועד ופניו כבר התעצבו באותה ההבעה הנוקשה הנובעת מחודשים של
מחסור.
תעסוקתו היחידה, שמחזיקה אותו בחיים, היא הציפייה לפיסת הלחם
היבשה והקשה,
המנה היומית שהוא מקבל בתמורה לתלוש,
התלוש, החצי קרוע, שהפקיד נתן לו.
את החדר הוא חולק עם אחותו ועוד חמש משפחות וכולם באותו המצב
המחפיר.

אתמול באותה השעה הלא מורגשת הוא עמד וצפה בבלתי נצפה
היה עד לנורא מכול
נורא יותר מהמצב בו נמצא
נורא יותר מהתנאים בהם הוא חי כבר שבעה חודשים נצחיים,
אתמול הקצין קפוא המבט ביקש ממנו את מה שרק אדם קר לב כל כך
יכול לבקש
זו בקשה שרק מבט חיצוני יכול להבין כמה מזעזעת היא אבל בשבילו
היא רק עוד דבר שחובה לציית לו כדי לקבל את מנת המזון של מחר.

אז ככה אתמול באותה השעה הבלתי מורגשת הוא עמד ודודו לפניו
ולמרגלות שניהם,
בור ההריגה, אותו בור שיום אחד אולי בין כל חלקי הגופות, שכבר
עם הימים העלו צחנה בלתי נסבלת,
ימצא גם הוא. הוא יעשה הכל כדי שלא יצטרך לעמוד במקום שאתמול
עמד דודו.
והוא עומד ודוד לפניו והקצין צועק מילים בעוצמה שקורעת את
האוזן וכל מה שרוצים לעשות זה להתחפר באיזו פינה חמה, כזו
שנדיר למצוא במקום כזה.
הקצין צועק ושאר קרי הלב שסביבו צועקים וצוחקים גם כן, צחוק
לועג, צחוק שפוגע ישר באיפה שהכי כואב, ואתה מביט ולא מבין-
אתה ברגליים יחפות ובקושי חולצה שמכסה את גבך החיוור לא מבין,
איך הם כל כך עוצמתיים ומאימים וחזקים- מה לך יש כנגדם, אתה
מרגיש כמו גרגר חול בחופות שנהב ארוכים, לעזאזל אתה כלום
לידם!
ואז הקצין שותק ובמבט חד ועמוק תופס את דודי בעיניו הוא אפילו
לא היה צריך להשתמש בידו, כל מה שהנדרש זה מבט.
הגבוה שלידו מוציא את האקדח ושנינו יודעים בדיוק מה הולך
לקרות, זה לא קשה לנחש,
עומדים למרגלות בור מלא גויות מרקיבות ולא מסוגלים לנתק את
מבטינו מעיניו.

היום הוא מקופל ורועד מקור בחדרו.
צווחת תינוק נשמעת, איך אפשר לתת לתינוק לעבור חוויות שכאלה?!
הרי שהוא עוד לא ראה את החלק היפה של העולם וכבר הוא רואה כל
כך הרבה חושך.
הוא יושב וקר לו וקולם של ילדים משחקים בחלקת האדמה הפתוחה
בחוץ עולה באוויר עד לחדרו ומחלחל לו לגוף ומזכיר לו את ילדותו
ואת הימים, שהיה בבית אביו ואימו, ואת הקידוש של ערב יום שישי,
והרי לא היה אדם דתי אך מאיזו סיבה לא ברורה, היום, מילות
התפילה לא עוזבות את ראשו.
הוא יושב וקר לו והוא משנן את המילים כמו תקליט שבור.

הוא מחכה לצהרים- הדבר שמחזיק אותו בחיים- פיסת הלחם היבשה.
והזמן עובר כמו נצח.

קריאות מבחוץ, הפעמון, הפעמון מצלצל צהרים!
לאט הוא מתרומם, מותח שרירים, פותח עצמות לרווחה וכשעומד
כפוף-גב ורזה מתהלך לכיוון המדרגות
ולא לאט סופר מדרגה מדרגה כמו בכל יום, הרגל קבוע, מקווה
ומאמין שכשיגיע למדרגה האחרונה ויצא החוצה הכל יעלם, פרחים
יפרחו, שדות ירוקים ורחבי ידיים יפתחו וריח החופש יצוף שוב
באוויר ויחדור לאפו וכל מערכות גופו יפעלו שוב כראוי, אז הוא
ידע ששוב אדם חופשי הוא, אדם מאושר, שמאמין ובוטח בעולם
ובאנשים, אבל הוא מגיע למדרגה האחרונה ויוצא לרחבה המגודרת
גדרות תיל חותכי בשר, שגם הוא נפצע בהם לא פעם כשניסה לברוח,
הוא פותח את עיניו  ואין שדות ואין פרחים,
והקצין מרביץ בו שיתקדם בתור אבל הוא כל כך מהופנט למחשבה
ולתקווה, כל כך מהופנט לתקווה.
הוא עוצם את עיניו בחוזקה ומנסה בכל כוחו להריח את ריח החופש
שהוא כל כך רוצה לגעת בו.

הפעם כשהוא פותח את עיניו
מוצא עצמו עומד במקום שדודו עמד בו אמש...