באותו לילה כשבאתי אליו חנוקה מדמעות, הוא לא היה בבית.
תמיד כשהייתי עצובה או בדיכאון, הייתי נפגשת איתו. העיניים
שלי, בין אם מצועפות או דומעות, ההבעה- כועסת או פגועה. עמית
תמיד ידע מה קרה עוד לפני שסיפרתי לו משהו. הוא גם ידע להרגיע
אותי, לעודד ולעזור. הוא היה מחבק ומלטף עד שהייתי רגועה
ומוכנה לספר לו מה קרה. הוא היה שואל משהו בסגנון של "עכשיו את
מוכנה לשתף אותי?" או "את רוצה לספר לי מה קרה?" ובפעמים
הראשונות שאלתי אותו מה בעצם הטעם, אם הוא כבר יודע הכל. הוא
ענה שאני הרי צריכה לשפוך את זה בפני מישהו באיזשהו שלב, והוא
תמיד מוכן להקשיב. הדבר המדהים באמת, היה שהוא התכוון לזה.
עמית אף פעם לא אמר דברים מתוך נימוס. הוא תמיד טען שאם אומרים
משהו מתוך נימוס, עדיף שלא להגיד אותו בכלל. הוא תמיד היה מוכן
להקשיב לכל הבעיות שלי, גם כאשר היו לו צרות משלו על הראש.
בגלל זה כל כך אהבתי אותו. הוא היה יותר מ"החבר הבוגר שלי".
בגלל זה כל כך הופתעתי שהוא לא היה בבית באותו יום. אבא שלו
הכניס אותי פנימה ואמר ש"עמית יצא לסידורים, ואם את רוצה תנסי
לתפוס אותו בנייד". הייתי במצב נפשי גרוע באותו זמן, והמחשבה
על חזרה הביתה באותו רגע דכדכה אותי עוד יותר. התקשרתי אליו
והוא אמר שהוא לא יכול לדבר כרגע, ושיגיע אלי ברגע שיוכל.
ביקשתי מאביו לחכות לו בחדרו. אבא שלו הכיר אותי עוד מאז
שהייתי בת תשע, ועוד מאז הוא היה מגיש לי חלב ועוגיות בכל פעם
שבאתי לבקר. ישבתי על המיטה בחדר של עמית, ונרדמתי בתוך ים
הדמעות שהוצאתי על הכרית שלו. כך עמית מצא אותי. עוד ישנתי
כשהוא נכנס. הוא התיישב לידי והעביר את אצבעותיו בשיערי
בעדינות. כשהתעוררתי הוא נישק אותי וייבש את הדמעות שלא הספיקו
להיספג. שאלתי אותו על הסידורים שלו, והוא ענה ש"את יותר
חשובה, ספרי לי מה קרה לך". ביקשתי ממנו שפעם אחת ישים את עצמו
לפני, ולא יגרום לי להרגיש אגואיסטית, כפי שלעיתים הרגשתי
בגללו. שלא תבינו לא נכון- הוא היה נהדר אלי, ומעולם לא גרם לי
להרגיש שאני לא בסדר... אבל ביני לבין עצמי חששתי שמא התנהגותי
תבריח אותו ממני יום אחד. למזלי, זה לא קרה.
בכל אופן, הוא סיפר לי שכהרגלו הוא הקשיב לרחשי הלב שלי, וידע
שאני מדוכאת, לכן הוא רץ להזמין לנו מלון וכרטיסי טיסה
לסופשבוע ארוך באילת. קפצתי עליו וחיבקתי אותו. הוא היה מדהים.
מעולם לא פגשתם מישהו כמוהו- כל כך עוזר, תומך, מבין וקשוב
לאותות המצוקה שנשלחו אליו מהסביבה- ממני.
הוא חייך אליי ושאל "עכשיו את מוכנה לשתף אותי?".