האלף עיקם את שפתיו הדקות והעדינות, מה שנתן לפניו הבאה של
גועל.
"מה אתה כבר יכול להגיד לי, אורק קטן?"
הבן אדם חייך וירק את דמו עם מילותיו האחרונות.
"יש לי הפתעה בשבילך... aurora borealis"".
למרחק של עשרות קילומטרים אפשר היה לראות את פרח האש, שעלה
לגובה רב במקום שבו עמד המגדל הלבן.


ג'והן אכל במהירות. בזמן הלפני היה מקובל לחשוב, שלאכול מהר -
זה לא בריא, אבל, כפי שחיים בתפקיד זאב שחור לימדו אותו, לא
תמיד יש זמן לארוחה בריאה. הלחם היבש וכמה רצועות של בשר מיובש
- זה כל מה שנשאר בתיק הגב של חברו, שבהה במבט עיוור אל השמים.
מהצד אפשר היה לחשוב, שדיילי ישן, אילולא החזה המרוטש ופצע אחד
גדול במקום, שהיו צריכות להיות רגליו. ג'והן ודיילי עברו הרבה
יחד, הם למדו באקדמיה בתקופת הלפני. ביחד הם הלכו לצבא והתקבלו
לזאבים, אבל אז איזה אלף שם מוקש בדרכו של דיילי. סביר להניח,
שהאלף הזה שוכב שם במחנה השרוף ביחד עם עוד כמאתיים מבני מינו,
שקיבלו אמבט נפאלם לארוחת בוקר. ג'והן גיחך והשמיעה יללת כאב.
הגיחוך מתח את הפצע הטרי, שהוא קיבל מרסיס לפני יומיים. "למה
היית צריך למות, דיילי?" -  רטן ג'והן ובלע את חתיכת הבשר
האחרונה.
"מה אני יעשה עכשיו לבד ועוד כל כך עמוק בצד שלהם? בטח על זה
לא חשבת, כשדרחת על הדיסקית המזדיינת ההיא".
צליל רעם נשמע מלמעלה, וג'והן הרים את עיניו כלפי השמים. שבעה
צלליות חצו במהירות את הרקיע ונעלמו. "מישהו הולך למות עוד
מעט" - הוא מלמל וקם מישיבתו. הוא עמד באמצע יער עצום, שהשתרע
למרחקים אדירים. בכלל בעולם הזה יש יותר מדיי יער, חשב ג'והן.
למה הם לא יכולים לחיות כמו בני אדם? מטילדה הייתה צוחקת
וקוראת לו "סנוב פרימיטיבי" ומושכת לו בזקן, אם היא הייתה כאן.
הרבה היה שונה, לו היא הייתה.
היער נהיה שקט מאוד אחרי, שהמפציצים שברו את שלוותו, שקט כקבר
בתולה בליל האהבה, כמו שדיילי אהב להגיד.
ג'והן הרים את תיק, נתן מבט עצוב אחרון לגופת חברו והתחיל לרוץ
בריצה קלה לכיוון ענן העשן הרחוק שעלה ממה שהיה עד לפני כמה
שעות מחנה של שומרי הגבול האלפים ועכשיו כל מה שהותירה האש שם
- זה אדמה שחורה וחרוכה. היער היה יותר מדי שקט, וכנראה, שגם
הפעם התחושה תאמת עצמה. "מעניין, איזה חרא הולך ליפול על הראש
שלנו?" -  חשב ג'והן.
אחרי כחצי שעה של ריצה העצים נפתחו לשטח אדמה גדול עם כתם
שחור של מוות באמצע. בתוך השאריות חיטטו כמו נמלים עשרות
חיילים במדים שחורים, שנראו מקצה היער קטנים ומצחיקים. שניים
מהם טיפסו על הדבר היחידי, שהאש לא הרסה - טנק אלפי מדגם
"ואלינור-4". ענק של פלדה ומוות עם שמונה מקלעים, משגר טיל נ.מ
ותותח מאה ועשרים מ"מ. ג'והן לא הבין, למה האלפים השתמשו בדבר
הגדול והמגושם הזה, עד שהוא ראה בתדהמה, איך שדיביזיה שלמה של
הבהמות האלו זוחלת בלי למהר על שדה מוקשים, שלא מפסיקים
להתפוצץ, ותחת מטר של ארטילריה, שלא מצליחה אפילו להשאיר סימן
על השריון האדיר שלהם. באותו קרב מאות אלפי בני אדם נהרגו
לפני, שאגרופי שריון הפאנצר-גרופן של הארמייה השישית שברו את
המתקפה והדפו את האויב חזרה לגבול. ג'והן עצמו שכב רוב השבוע
הנורא הזה בלי הכרה לאחר שנפגע בראשו מרסיס של פגז, שנפל לתוך
החפיר שלהם.  הוא התעורר רק כששני ז'לובים מגודלים בחלוקים
לבנים כבר עמדו להשליך אותו אל תוך הממחזר. למזלו הרב, האלפים
לא תרחו לבדוק את הגופות מקרוב. אפילו המגע עם האורקים, או איך
שהם ביטאו את זה "אירץ'", היה מגעיל בשבילם כך שהם הסתפקו
בלירות כמה צרורות לווידוי הריגה. שוב מזלו של ג'והן היה בזה,
שגופתו של מוריס החייכן נפלה עליו וכיסתה אותו מהכדורים. ג'והן
אף פעם לא אהב את הקשקשן הטיפש הזה ועכשיו ניזכר בכל הסיפור עם
תחושת אשמה קלה. אחד החיילים הבחין בו והשמיע צעקה מופתעת.
"מעניין, מה כל כך מפתיע אותו?" - חשב ג'והן. הוא התקרב לקבוצה
קטנה של אנשים במדים שחורים, שהקיפו איש נמוך עם ארבעה כוכבים
אדומים על החזה, שעמד בצד והתבונן על השרידים. האיש הרים את
עיניו מהקרקע החרוכה והסתכל על ג'והן. הוא היה נמוך וזקן ונראה
כמו מומיה, שעומדת להתפרק לגורמים כל שניה. רק זוג עיניים ברקו
כקרח ממתחת לכומתה השחורה עם איקס הקרס עליה. שטאנדארטן פיהרר
של השב"ץ קלאוס פון-דניאל תמיד היה חידה בשביל ג'והן. האיש היה
מקור למאות אגדות של משרד התעמולה כדוגמה לאדם מושלם, נציג
אמיתי של הזן העליון וגאוות הרייך. ג'והן חשב, שהוא רוצח, רוצח
סאדיסטי, רוצח מחושב, רוצח שיודע את העבודה שלו, ובקיצור, חומר
מושלם של משטרה חשאית בזמן מלחמה. ג'והן ראה פעם, איך האיש
חותך את ידה של אלפית בעודה בחיים ובהכרה, כדי להוכיח את עמדתו
בוויכוח על הרכב עצמות שונה של הזן האויב. האלפית בכתה והתחננה
לרחמים, אבל קלאוס אפילו לא הסתכל על פניה היפות. ג'והן לא יכל
להכריח את עצמו לדבר עם קלאוס אחרי האירוע עד שהשתתף בשחרור של
מחנה שבויים ועד שראה את מה שעשו "מחודדי האוזניים" לבני אדם,
שנפלו בידיהם. בשנות לפני המהפיכה הייתה המלחמה מרוחקת באלפי
קילומטרים ממנו. הוא חי בשלווה ביחד עם מטילדה, עד שבוקר אחד
קול חזק ויפה, שיכול היה להשמע מעולה במקהלה, אמר במגבר את
המילים, שיכנסו להיסטוריה: "טאלורום בריאנה, אירץ'" - "המוות
משחרר אורקים" - ואז הכל נגמר. לא הייתה יותר מטילדה, לא היו
יותר חברים, שגרו איתו שנים. היה רק מוות. הוא הצליח להסתתר
בשיחים יחד עם יואב, בן השש. האלפים עזבו לפני שעות, אבל הוא
ויואב ישבו מחובקים בשיחים. הילד נשאר, כנראה, מצולק לכל החיים
אחרי שלנגד עיניו אלף עם חיוך טוב לב על פניו שחט את אמו ואת
אחיו הגדול של יואב, שניסה להגן עליהם. הוא גם היה שוחט את
יואב אילולא ג'והן. "מעניין, מה קרה לילד?" -  חשב ג'והן.
דרכיהם נפרדו כשהמפלגה לקחה את יואב לאחד מבתי החינוך ואילו
ג'והן התגייס לאקדמיה ונהיה זאב. "רייכס-סרז'נט ג'והן מתייצב
לפקודתך, הר שטאנדארטן פיהרר" - שמע ג'והן את קולו שלו נוהם את
מילות הפרוטוקול, כאילו מהצד. "אלוהים, ג'והן, מה קרה ליד
שלך?" - שאל קלאוס בקולו המדהים. ג'והן אף פעם לא הצליח להבין,
איך בן אדם יכול להיות רוצח עם פנים של רוצח ואפילו עם עיניים
מזדיינות של רוצח, אבל עם קול של אב אוהב ודואג. "אני
ורייכס-סרז'נט דיילי נתקלנו במוקש "דיסקית", שטאנדארטן פיהרר".
הוא הביט על ידו, יותר נכון, על המרפק הימני שלו, מכיוון שכל
מה שהיה מתחת למרפק, היה כלום. "עצרתי את זרימת הדם, וחזרתי
לדווח על סכנת מוקשים נוספים. רייכס-סרז'נט דיילי נהרג".
קלאוס חייך אליו חיוך אבהי ונבח פקודה. "דיטריך, מתן!  לקחת
אותו למתפרה!" שני טוראים גבוהים ומגודלים עם עיניים כחולות
ופנים, שאינטילקט רב לא השתקף עליהם, קפצו בהפתעה, כששמעו את
הנביחה של קלאוס. זה, בטח, מוזר לשמוע נימה כזאת ממלפפון זקן
ומיובש שכזה - חשב ג'והן. הברכיים שלו התחילו פתאום לרעוד,
והעולם התמלא צבעים בעיניו, למרות שהיום היה אפור וקודר וריח
של מוות ריחף באוויר. לפני שהאורות כבו, הוא הספיק עוד לשמוע,
כאילו מהצד, את צלילו הייחודי של מזרק הוואקום.


ג'והן פתח את עיניו. הוא שכב על מיטה קשיחה בתוך חדר מואר.
ההרגשה הראשונה שעברה בגופו הייתה, שהוא מרגיש כאב באצבעות ידו
הימנית. באצבעות! מאחוריו נשמע קול ידידותי. "אל תדאג
רייכס-סרז'נט. עוד יומיים ותוכל לשפשף כמו חדש, רק תתן לרקמות
החדשות להתרגל אלייך. עד אז תרגיש כאב קל, אבל יהיה בסדר. מילה
של דוקטור".
ג'והן אפילו לא ניסה להתרומם. הוא ידע מצויין, שכל גופו משותק
על ידי החומר משחרר השרירים, שהזריקו לו, וישאר במצב זה במשך
הימים הקרובים. מעליו הופיעו פנים שמנמנות עם זוג עיניים
ירוקות ושיניים צהובות שנחשפו בחיוך ידידותי. "איזה יום..." -
מלמל ג'והן, אבל מה שיצא מפיו הזכיר את קולו רק בקושי רב. "הו
אל תדאג" - צחק הרופא - "אתה שוכב בסך הכל שבוע. יש לך גוף
בריא להפליא. לרוב האנשים זה לוקח שבועות רבים, ואתה כבר כמעט
מוכן לחזור לפעולה."
לפתע ג'והן הרגיש, איך שהמיטה זזה והופכת למקום ישיבה נוח.
לעיניו נגלה חדר לבן לחלוטין, שהקישוט היחיד בו היה פלקט גדול
ובו ציור מפורסם של משרד התעמולה. גבר שרירי בעל חזה חשוף,
לבוש מכנס מדים שחור וכומתה שחורה עם ראש של זאב עליה. בידו
השמאלית של הגבר מתנופף דגל שחור עם איקס קרס לבן עליה, ובידו
השמאלית חרב, אשר אותה הוא נועץ ביצור נחשי בעל אוזניים
מחודדות וניבים בולטים. את התמונה השלים הרקע של שמש זורחת,
עשרות מפציצים בשמים וכתובת באותיות קידוש לבנה למטה - "למחוץ
את האויב! למען הרייך והזן העליון, קדימה!". בהחלט גאווה של
משרד התעמולה. הדלת נפתחה ולתוך החדר נכנסה אישה צעירה, לבושה
במדים שחורים עם צלב אדום קטן על החזה, שציין את היותה אחות.
האישה חייכה חיוך, שהיה אמור להיות חם, אילולא עיניה, שנשארו
קפואות וחסרות הבעה. אחריה לתוך החדר התגלגל מגש ממוכן עם קערת
מרק גדולה, מה שמילא את החדר בריח טעים וגרם לביטנו של ג'והן
לקרקר. האחות התיישבה על צד המיטה והחלה להאכיל אותו בכפית.
"זה אולי יעניין אותך לדעת, שבזמן שישנת כוחות רבים של האלפים
תקפו את הגבול הצפוני והדפו את כוחותיו של הגנרל בארטולומיו
לאחור" - החלה האחות לספר. "כמובן שהכל היה מתוכנן כנסיגה
אסטרטגית לצורך אירגון מחדש, כך שאין מה לדאוג. רק חבל
שהרייכס-גנרל נהרג בעת מילוי תפקידו. בהודעה החדשה של משרד
התעמולה נאמר, שהוא בלם, יחד עם כמה עשרות טנקים בלבד, את
מתקפת האויב עד שכוחותינו יכלו לסגת ולהתארגן מחדש. אבל ידוע
ש..." - ג'והן הפסיק להקשיב ושקע במחשבותיו. אז הארמיה השישית
לא קיימת יותר, הוא חשב. מעניין, מה יקרה ל"דיאנורה"?
הוא זכר היטיב את העיר היפה והשמחה של לפני המהפיכה. אנשי
העיר אהבו לערוך מצעדים ראוותניים. ערבי התחפושות, שנערכו כל
חודש, פירסמו אותה בכל העולם כעיר הבילוי והשמחה. הוא זכר את
אותו ערב, בו הוא ומטילדה טיילו וצחקו. בשמיים התנפצו זיקוקים,
ואנשים צחקו, למרות שרבים היו מודאגים מהתקדמות של כוחות
האלפים - "מי אלו בכלל?". אנשי העיר אהבו לצחוק ולחיות את היום
בלי מחשבות קודרות על העתיד.
עברו רק חמש שנים וג'והן נכנס לעיר ביחד עם דיביזיית הזאבים
השחורים וראה בכל מקום ניקיון ובניינים אפורים עם דגלים
המאותרים באיקס הקרס. האנשים נופפו עם ידיהם, כששורה אחרי שורה
לצלילי התופים והתזמורת צעדו הזאבים דרך העיר. העיר אף פעם לא
הייתה נקייה במיוחד, משהו בה היה שונה. הוא זכר המון מכוניות
צבעוניות ומצחיקות שהפתיעו אותו ביכולתן לנסוע למרות הגיל
העתיק של רובן, ועכשיו נעו בכבישים מכוניות מרובעות שיוצרו
במפעלי הרייך. כמובן, שהיה מותר לנסוע גם במכוניות של תקופת
לפני המהפיכה, אבל אז היית בולט. הפיהרר אמר ברוב חוכמתו, שהזן
העליון צריך להיות מאוחד, כמו שהכרזה טוענת: "מנהיג אחד, זן
אחד, ניצחון אחד!"
האחות מזמן הלכה, והוא שקע בשינה.
מטילדה צחקה וחיבקה אותו. ג'והן חייך, הוא יכל להרגיש את חום
גופה בזרועותיו, ואת ריח הפרחים, שנדף משיערה. "כמובן שהתשובה
היא כן, אהובי" - היא לחשה באוזנו ונשכה אותו קלות. הוא הרחיק
אותה ממנו והביט אל תוך עיניה הירוקות והשמחות. "אלוהים, כמה
שאת יפה" - הוא לחש - "אנחנו נתחתן כבר היום. אני בטוח, שראש
הכפר יחתן אותנו". היא שוב צחקה ונשקה לו.
האלף חייך ואמר - "היא כבר חופשיה. עכשיו אנחנו נשחרר גם אותך,
אורק".
ג'והן פתח את עיניו והדבר הראשון, שהוא הרגיש, היה ריח המוות
באוויר השליו של החדר. למוות היו הרבה ריחות והרבה התגלמויות,
אך ג'והן למד מזמן לזהות בלי טעות את המוות בכל מקום ובכל מצב.
הוא תמיד יכל להרגיש את הנוכחות המוחצת הזאת. "אני מקווה, שאתה
מרגיש טוב ג'והן" - נשמע בחושך קול אבהי בלתי נשכח. "לא, לא אל
תנסה לענות לי. הרופא אמר, שאתה צריך עוד יממה של מנוחה לפני
שיעירו את גופך." בעוד יומיים תשוחרר מבית החולים, ואה, כן,
אתה נמצא בדראקן-ברג הבירה." - אפשר היה לשמוע את הדגש שניתן
לשם העיר המקודשת. "למה דראקן-ברג?" - חשב ג'והן - "הרי אני
בסך הכל זאב שחור. אומנם, עם שני איתורי איקס הברזל, אבל למרות
זאת בסך הכל עוד אחד ממיליוני החיילים ששירתו את עולם האבות."
"דיווחו לי, שהאחות המטפלת המנוחה סיפרה לך על חיסול הארמייה
השישית" - המשיך קלאוס - "האמת הרבה יותר גרועה ממה שזה נשמע.
כוחותינו נסוגים לאורך כל החזית הצפונית, וכל ניסיונותינו
למתקפת נגד נגמרים בנהרות דם. ציפור קטנה..." - בחושך נשמע
צחקוק - "ציפור קטנה עם אוזניים מחודדות לחשה לי, שכל הכוחות
של המתקפה שלהם מתואמים ממקום שנקרא המגדל הלבן. לפי התיאור
שהיה מדוייק להפליא מדובר באמת במגדל לבן גדול. כמובן שהמחשבה
הראשונה הייתה לפוצץ לכל הרוחות את המקום. שלחנו למעלה מאלף
מפציצים, אבל רק כמה עשרות חזרו".
 "המצב באמת גרוע" - חשב ג'והן באדישות. "אם האלפים ישברו את
החזית ויצליחו להגיע ל"דיאנורה" ולמרבצי הנפט האדירים שלה,
אפשר יהיה פשוט להיכנע".
"הטייסים ששרדו דיווחו לנו על קילומטרים רבים של מערכות הגנה
מתוחכמות המקיפות את המגדל ולאחר כמה תחקירים התברר לנו, שכל
מערכת העצבים הזאת מחוברת ללב אחד, אם תסלח לי על הקלישאה.
בזמן שבו הצלחנו לחדור לצד שלהם, שבעה לווינים נושאי טילים
גרעיניים שוגרו לחלל שלהם. רק אחד הצליח לשרוד. נכון לעכשיו
הלווין נמצא במצב רדום, מכיוון שכל פעולה אנרגטית קטנה מצידו
תביא לגילויו והשמדתו. אתה תקבל צוות קטן איתו תוחדר מאחורי
קווי האויב. המטרה שלך תהיה לשים מכשיר קטן במגדל הלבן. זאת
תהיה כוונת, ברגע שהמכשיר יפעל ואתם תהיו בטווח בטיחותי הלווין
ישגר טיל ואז כל החזית הצפונית תהיה שלנו. אין שום צורך להסביר
לך את חשיבות המשימה, אבל עכשיו תזכור רק דבר אחד... aurora
borealis... אלו המילים שאתה צריך לדעת למען הרייך.

ג'והן רץ במהירות דרך היער. הוא לא היה צריך אפילו להסתובב כדי
לדעת, ששלושת האחרים מאחוריו. כולם גברים מנוסים עם פנים
מצולקות. מה שהיה הכי מפתיע, לא נדף מהם כל ריח של מוות. לפי
המידע עוד שני קילומטרים יתחיל קו מאלדן - רצועה אדירה של
ביצורים ושדות מוקשים אינסופיים שנמתחה לאורך כל קו המעבר בין
שני העולמות. ג'והן הביט לשמיים. אי שם מעבר לעננים מחכה הרוצח
השקט, לווין הטילים. זה מצחיק לחשוב שיש כל כך הרבה מוות בדבר
כל כך קטן.
לפני צאתו למשימה הוא ראה את יואב. עברו חמישה עשר שנים מאז
שראה אותו, אבל ג'והן זיהה אותו מיד. נער שחום ושרירי לבוש
במדים שחורים עם ראש אדום של זאב על החזה המציין אותו כאחד
מהוולפן-יוגנד - נוער הזאבים  או גורים, כפי שקראו להם בחזית.
ג'והן קרא לו, ויואב הסתובב אליו. ברגע שג'והן הביט בעיניו,
הוא הרגיש את נוכחות המוות באוויר. הפנים של יואב נראו כפניו
של כל צעיר, רק, שהיו קשיחות והחיוך הקל שעלה עליהם כשהבין, עם
מי הוא מדבר, לא נגע בעיניו האפורות והקפואות. אמו הייתה
המפלגה, ואביו היה הפיהרר. הרי, הם גידלו אותו והאכילו אותו
בבית החינוך אליו נשלך. כן, כמובן שהוא הולך להילחם למען הרייך
והפיהרר. יום לפני זה יואב השתתף בהוצאה להורג הראשונה שלו.
"זה מדהים, איך שהבוגדים מתרבים" - הוא אמר. השב"ץ דאג לנקות
את שורות הזן העליון מהבוגדים ה"אלפינארים", קבוצה מרושעת של
בני אדם בוגדים שסגדו לאלפים. ג'והן מזמן כבר התרגל לזה שככל
שהחוקרים תפסו יותר, כך רבו השמועות על כמויות גדולות פי כמה.
הפיהרר אמר באחד מנאומיו, שהבוגדים חיים עמוק בתוך שורותינו.
"הריקבון בשורשיו של הזן העליון!". הוא זכר את רוס סלינג'ר,
ששירת איתו במשך שנים, עד שיום אחד שני ז'לובים במגפיים
מבריקות - לחיילים אף פעם לא היו מגפיים כאלו - וגולגלות
נוצצות על כומתותיהם לקחו אותו. יום למחרת הוכרז שרוס היה בוגד
שהפיץ תעמולה נגד המפלגה והפיהרר. ג'והן זכר את הערב שלפני, בו
הוא, רוס ועוד כמה חיילים ישבו במשחק קלפים וצחקו. רוס רוקן את
כוס הבירה שלו ודיקלם בקול רם. "הפיהרר והר גרהם, שר התעמולה
נפגשו בארוחת הערב. "מה המצב בחזית?" -  שאל הפיהרר את חברו
הטוב. "מיין פיהרר, אני גאה להודיע, שאבידות האויב עולות פי
כמה על... מספר אוכלוסיתם של האלפים" - השיב לו גרהם." ג'והן
אז גיחך בשקט כמו כולם. הבדיחה הייתה טובה ועוקצנית. בעלוני
משרד התעמולה הודפסו תמיד סיפורים על מיליוני אלפים שמתים
מכדוריהם של לוחמי הרייך האמיצים בלי להזיק אפילו קצת ל"חיילי
העל". חבל מאוד שלמי ששירת בחזית היה קשה מאוד להאמין לסיפור
שכזה. יומיים אחרי האירוע רוס נטלה לעיני כולם על חוט תיל
כבוגד ו"אלפינאר".
יואב סיפר לו בהתלהבות, איך הוא דיווח על עובד הניקיון בבנין
מגוריו, שאהב לאסוף מטבעות של ארצות אחרות מתקופה, שעוד היו בה
ארצות אחרות חוץ מהרייך. האיש היה בוגד - כך יואב טען - הוא
תמך באנשים שרצו להחזיר את העניינים לצורתם הטיפשית לפני עליית
הרייך, ולכן הוא הוצא להורג. כשיואב סיפר על זה, בקולו נשמעה
שנאה כנה לאויבי הרייך. דוגמה מעולה לדור החדש. מסורים עד
פנאטיות לפיהרר, ספוגים באידיאולוגה שהכניסו בהם בבתי החינוך.
ג'והן ראה כבר חיילים כאלו. רובם הולכים לחזית ונשארים בחפירים
עם חיוך של אושר על פניהם המתות. הרי הם מתו למען הפיהרר. מהר
מאוד הוא הבין שלא היה לו על מה לדבר עם הנער. כל דבריו
ודעותיו של יואב, היו העתק מושלם מהעלונים של משרד התעמולה.
יואב לא יכל לחשוב בשביל עצמו על אושר גדול יותר מאשר לשרת את
הפיהרר בחזית. "למען ניצחון הזן העליון!". כן. כך הוא אמר.
ג'והן נאנח. הם עצרו למנוחה.
הם התחילו את משימתם יומיים לפני כן, ואז הם היו שבעה. היתקלות
בסיור אלפי עלתה להם בחיי שלושה חיילים. מעשרת האלפים לא שרד
איש. הלילה ירד וג'והן נשכב על גבו והביט ברקיע. הכוכבים פה
היו  מוזרים וממש שונים ממה שהוא היה רגיל לראות. הכל  בעולם
הזה הקרין זרות. העצים נראו רגילים וזהים לאילו שהוא היה רואה
מחלון ביתו בכפר. והדשא הרך שצמח ביניהם נראה זהה לזה שגדל
ביערות עולם האבות, אך אם זאת הוא הרגיש חריג כגוף זר, שנכנס
לתוך סביבה עויינת. ג'והן נזכר בזה, שאחד מהזאבים היה צריך
לקרוא לו כמה פעמים ואף, לצעוק לבסוף, כשג'והן עמד ובהה בדמם
של האלפים על ידיו בתדהמה. זה שוב הכה בו שדמם היה אדום כמו
דמו של דיילי ושל אינספור חברים אחרים שהוא איבד.
האלף חייך ואמר - "היא כבר חופשיה. עכשיו אנחנו נשחרר גם אותך,
אורק". הוא עזב את גופתה חסרת החיים של מטילדה והיא נפלה על
הריצפה. האלף המשיך לחייך אליו בחום. "אל תדאג אורק קטן זה
יהיה כאב מהיר ואז תהיה חופשי. זה בטח קשה לחיות עם עצמך
ביודעין שאתה יצור כל כך עלוב."  הוא התקופף וניגב את הסכין
הארוכה על שימלתה של מטילה. ג'והן הרגיש גל אדיר של חום עולה
בתוכו. הוא לא זכר מה קרה אז, רק כשתודעתו חזרה אליו הוא ראה
את ארבעת הרוצחים מתים. בפיו היה טעם של דם. דם לא שלו. הוא
ראה את האלף שרצח את אהובתו. צווארו של מחודד האוזניים היה
מסובב בזווית בלתי אפשרית. על פני האלף נשארה הבאה של תימהון.
הוא כבר ידע שלאלף שעמד לידו הוא קרע את הגרון עם שיניו. מה
קרה לאחרים הוא לא זכר וזה גם לא שינה. שום דבר כבר לא שינה.
מבטו עצר בגופתה של מטילדה ויבבה בקעה מגרונו.
עברו רק חמש שנים מאז והוא כבר לבש את המדים השחורים וישב באחד
החפירים. תעלות המוות כפי שקראו להם. לפי מה שהוא ידע, המלחמה
נמשכת כבר לפחות ארבעים שנה. היה קשה לדעת בדיוק מכיוון
שהמפלגה עיצבה את ההיסטוריה בהתאם לצרכים שלה. איש לא ידע
בדיוק מדוע ואיך זה קרה, פשוט יום אחד הופיע "קו חיבור" ענק
בין שני העולמות. זה היה מראה מוזר. ממבט ראשון זה נראה כמו
סתם אוויר, אבל אם אתה עובר נקודה מסוימת אתה מגלה פתאום, שאתה
נמצא במקום אחר לגמרי משציפית. בעיתונים פורסמו מחקרים שדיברו
על משהו שנקרא הצתרפות יקומים אבל אילו היו רק השערות. המלחמה
פרצה כאילו מעצמה ונפלה קודם על המדינות אשר דרכן עבר "קו
החיבור". במהרה המדינות האילו החלו ללהישבר וגל של ניצולים שטף
את הארצות השכנות. הניצולים סיפרו סיפורים מוועיטים על שורות
אינסופיות של לוחמים במדים ירוקים וסמל של עץ לבן על הדגל. הם
סיפרו שהעיניים שלהם היו צהובות והאוזניים מחודדות. היצורים
קראו לעצמם אלפים ולבני אדם אורקים. האלפים הכריזו בערים,
שנפלו לידיהם, שהאורקים הם יצורי אופל עלובים וקיומם הוא הפרעה
ליקום. ואז הם שחטו את כל התושבים שלא הספיקו להימלט. הארצות
הנותרות הכימו ברית צבאית אדירה ותקפו חזרה. לאחר מתקפת הנגד,
המלחמה הפכה למלחמת התשה. לאורך כל הגבול המשותף האדיר, שנמתח
לאורך אלפי קילומטרים נוצר שדה קרב. לאחר כמה שנות מלחמה
הכלכלה של מדינות האיחוד החלה לקרוס. אנשים פשוט לא יכלו לעבוד
בקצב האדיר של מכונת המלחמה ורבים מדיי מצאו את מותם ב"תעלות
המוות". התחילו בעיות מזון מה שגרם למהומות. ואז, משום מקום
נבטה המפלגה. קודם איש לא נתן חשיבות לקבוצה קטנה של קיצוניים
בהנהגתו של איש נמוך עם שפם קטן, אך במהרה המפלגה צברה כוח.
האנשים היו נואשים למזון ולמשהו, שהמחסור בו היה גדול ביותר:
תקווה. המפלגה התחילה לגדול במהירות ולבסוף תפסה את השלטון
בעזרת כוחות צבא. כמובן שהממשלות של מדינות האיחוד לא יכלו
להתנגד. הן היו חלשות ומותשות וכך תוך זמן די קצר מתנועה קטנה
וחסרת חשיבות, הפכה המפלגה לכוח העליון בכל העולם. המנהיג
הכריז על עצמו, "פיהרר" של העולם ה"חופשי".
הפיהרר אמר לאנשים שהם זן עליון, ושהם נועדו לשלוט ביקום וכל
מי שעומד בדרכם חייב למות. האלפים לדבריו של הפיהרר היו יצורים
נחותים וחסרי זכות לחיות. בערך אז הופיעו גם האלפינארים. ג'והן
שם לב שהמקום הראשון שבו מצאו אותם היו הממשלות הנפולות. הכפר
נשאר בצד מהשינויים הגדולים עד אותו בוקר מקסים.
"טלארום בריאנה אירץ'." - הדהדו במוחו מילות המוות. האלפים
חזרו על המשפט הזה גם בעלוני התעמולה שהופלו ממטוסיהם. חיילים
רבים ראו בעלונים האלו שהיו עשויים מנייר רך ועדין תחליף מצוין
לניר טואלט הגס שסופק ממפעלי הרייך.
ג'והן לא יכל כבר לספור את כמות האלפים שהוא "שיחרר" מאז אותו
בוקר אבל בפניו של כל אלף שעמד מולו הוא ראה תמיד את אותו האלף
החייכן משסף את גרונה של מטילדה. הוא הרג אלפים רבים בכל שנות
שירותו אבל אף פעם לא רצח. קלאוס היה וותיק מפלגתי שלקח את
תפקיד מפקדו של ג'והן בשנה האחרונה.
בכל שנות חייו לא ראה ג'והן כל כך הרבה מוות כמו בשנה הבודדה
הזאת.
הם שוב רצו, הפעם לאורך כביש כאשר מלפניהם נשמע רעש של מנוע.
"גרישהם, דרוגאן, התחבאו. קראסוס אחריי." - לחש ג'והן. אחרי
כמה דקות של זחילה לפניהם נגלתה משאית מטען גדולה עם חלק אחורי
מכוסה בד שחור. ליד המשאית עמדו ארבעה אלפים ודיברו בהתלהבות.
כל הארבעה גבוהים כמו כל האלפים, לבושים מדים ירוקים עם כתמי
הסוואה עליהם. על ראשו של אחד מהם הייתה כומתה ירוקה. אחד
האלפים אמר משהו וצחק. ג'והן הרגיש זיעה קרה עולה על גבו
מצלילו של הצחוק הרך הזה. לפתע אוזניו קלטו צרחות שנשמעו ממתחת
לבד השחור  והוא ראה זרם קו שחור של עשן יוצא ממתחת לבד השחור.
פתאום גבר - בן אדם! - זקן נפל החוצה. האיש החל להשתעל, ואחד
האלפים שלף את אקדחו וירה בראשו של הזקן. הצרחות והשיעולים
התגברו וג'והן הבין מה נגלה לעיניו. אחד האלפים אמר משהו
וג'והן הבין שהם מתערבים על הזמן שיקח לצרחות להיפסק. עוד
מישהו נפל החוצה והחל להשתעל. זאת הייתה אישה אדמונית. ג'והן
הרגיש סחרחורת ואז בלי להגיד מילה שלף סכין והחל להתקדם
בקפיצות ענק לעבר האלפים. "לא!" - הוא לחש - "לא תקחו אותה
ממני שוב". האלף עם האקדח החל להרים לעברו את הנשק, האחרים
קפאו במקומם. האלף נא במהירות. לאט מדיי, תנועה מהירה של היד
והאלף קיבל חיוך שני מתחת לסנטר. חיוך אדום. האלפים האחרים
צרחו וקפצו על ג'והן.
קראסוס התחיל לרוץ אחרי ג'והן. הוא ראה איך אחד האלפים נופל עם
גרון משוסף אבל אז האחרים במקום לשלוף את נשקם התנפלו על הזאב
השחור. "טיפשים" הספיק קראסוס לחשוב לפני, שרגלו החליקה והוא
נמרח על הכביש. המכה הייתה כל כך חזקה עד שהאוויר נשמט
מריאותיו, והוא הרגיש דמעות עולות בעיניים. הכאב העז בכתף אמר
לו, שהעצם במקרה הטוב יצאה ממקומה, כך שכל מה שקראסוס יכל היה
לעשות זה להביט בחוסר אונים. במשך כמה שניות שלושת האלפים ניסו
להשתלט על ג'והן. במשך כמה שניות... ואז הם התחילו למות. אחד
מהם גנח ותפס את ביטנו בניסיון למנוע מקרביו להישפך על הכביש.
השני נחר והקיא זרם של דם. קראסוס ראה את האגרוף הכבד של ג'והן
נכנס בחזהו של האלף. הוא הכיר את המכה ההורגת הזאת. האלף
האחרון קפץ לאחור והתחיל לברוח כאשר גופו של ג'והן נמתח בתנועה
מהירה והאלף נפל. ידית מאותרת בראש של זאב קישטה את גבו.
"ג'והן" - צעק קראסוס, שהרגיש שהאוויר חזר לראותיו - "תעזור
לי".
ג'והן לא שמע אותו. הוא קפץ אל האישה האדמונית שישבה על הכביש
בתנוכה עוברית ורעדה. "אל תדאגי אהובה. אל תדאגי אני כאן." -
מלמל ג'והן. הצרחות ממתחת לבד כבר נפסקו. האישה נצמדה אליו
והחלה לבכות. קראסוס קם והתקרב אל ג'והן באיטיות. האיש הביט בו
מלמטה ואמר בעליזות - "אני מצאתי אותה, קראסוס. אני מצאתי את
מטילדה שלי." קראסוס לא הבין על מי הוא מדבר אבל מה שהוא כן
ראה זה הטירוף שבהק בעיניו של ג'והן.
הוא הביט באלפים המתים. מדים מתופחים ונקיים, כלי הנשק נשארו
בנרטיקים אבל מה שמשך את עיניו היו המגפיים המבריקות שלהם.
קראסוס ראה אלפים מתים אינספור פעמים בחייו, והוא ידע שחיילים
רגילים לא מקבלים מגפיים כאלו. גם אצל האלפים. באותו רגע, רק
לחלקיק שניה ריח מוזר מילא את נחיריו. רגע קצר אחד, והריח
נעלם.

המשך יבוא

חשוב מאוד שתשאירו תגובות כי רק לפיהן אני אוכל לכתוב כמו
שצריך את ההמשך ויש עוד מספיק.