נעמדנו בשרותים של הגברים, סמוך למשתנות. את גבוהה ומחוייכת,
אני הרגיש המרוגש.
את דיברת דיבורים של נשים. סיפרת לי איך את הולכת לאיבוד ברווח
בין הזיון שיש, לבין  האהבה שאיננה. אני בתורי החזקתי את החיוך
שלך בידיי, מחפש את העניים שנעלמו אל תוך האולטרה סגול, ושאלתי
אותך, בקול הכי רגוע שיכולתי למצוא, "אבל מה בדיוק עובר לך
בראש? ואיך אני משתלב בכל הבלבלה הזו?".
אנחנו נותנים לאיזה גבר לעבור למשתנות האחרות, והוא זורק לי
מבט שנע בין, וואלה יצאת כלי לבין תנו להשתין כמו בן-אדם.
את אומרת שאת לא יודעת, את מה שממילא כבר ברור לשנינו.
את אומרת שאולי אני יכול לעזור לך אם כמה תשובות, בבקשה.
אני מתמכר לתחושה שאולי באמת ... וסופג ביטחון קטן שמתלווה
להתמכרות הזו. הפה שלי מגשש את דרכו באויר שביננו, מתכוונן לפה
שלך.  השפתיים שלך לא מבולבלות יותר, כל התעיות שיצאו מתוכן
כמילים רק שניות קודם נמוגו.
נשארה בחירה, בחירה בהירה, גופנית, אחת כזו שאי אפשר לטעות בה.
הפה שלי נסוג.
מבוהל מהשפתיים הקמוצות שלך, הסגורות.
מהשפתיים שמקלפות ממני את בדל הביטחון שנאחזתי בו, ומזכירות לי
שאת לא שלי, ושאת בכלל פה איתי בשירותים מתוך אקט הסברתי, מתוך
אמפטיה. אני מחבק אותך, אני מחבק אותך כי אני יודע איך, כי
החיבוק מתלבש יפה על אמפטיה. המשתין בקיר שלידנו מסתכל מובך,
לא ממש מבין מה לחיבוק ולשירותים של מועדון.
אנחנו יוצאים מהשירותים ואת נפרדת ממני לזיון שלך שמחכה בחוץ,
לא לפני שאת אומרת שאת אוהבת אותי. אנחנו יוצאים מהשירותים
ואני נפרד ממך ללבד שלי, לא לפני שאני אומר לך שתיהני.
אני חוזר לרחבת ריקודים, אני והעלבון שנצרב בי, ואני רוקד אותו
הכי חזק שאני יכול, עם כל מה שיש. אני רוקד את כל הדחייה ואת
כל האמפטיה ואת כל הנשים ואת כל העלבויות שלא במקום. אני רוקד
ולא רואה כבר אף אחד, גם לא אותם, והעלבון מתמוסס אל תוך
הביטים האלקטרונים, ואני לומד לאהוב את היותי האהבה שאיננה.