"ככה זה" אמר איתי לגלעד כשנכנסו לנגמ"ש "בצבא אתה שורף את
הזמן במקום לחיות אותו"
השעה היתה קצת לפני שש בבוקר, וגלעד בדיוק התלונן על הזמן שחלף
מאז שהתקשר הביתה.
בתוך הרכב כבר היו שאול הנהג וזיו המפקד. רועי נכנס אחריהם
וסגר את הדלת.
הסיור יצא לדרך.
הרעש בנגמ"ש הנוסע לא אפשר דיבור. איתי ישב על הדרגש וחשב על
המילים שאמר כמה דקות מוקדם יותר. על כך שאת רוב זמנך בצבא אתה
מעביר בציפייה  שייגמר כבר, ואחר כך שואל את עצמך למה בעצם לא
עשית בו כלום. עלה בדעתו שבעצם הוא מקריב זמן מחייו בשביל הארץ
שהוא חי בה.
והדימוי הצטרף לזה של הזמן הנשרף ויצר במוחו תמונה של מנחת זמן
הבוערת על מין מזבח.
הוא מחה את השטות הזאת ממוחו והחליט שהגיע הזמן להירדם.
כשהשעין את הקסדה על הדרגש שמע פתאום ביתר עוצמה את רעש הזחלים
"ררר..." ורעידות הנגמ"ש חדרו דרך השכפ"ץ אל גבו, הוא עצם את
עיניו.
איתי היה בעמדה הצפונית.
לימינו היתה מיטתו של הילד שגר שם פעם, אך פונה לקומה מתחת.
הוא הביט החוצה, דרך רשת ההסוואה ראה את בת השכנים משקה את
הגינה. כשהפסיקה התיישבה על המדרגות שלדלתה, כלבה הזהוב
המדובלל עמד לידה, והיא לטפה את ראשו ברוך.
הכוונת הלהבית היתה מונחת על מרכז גופה. איתי לחץ על ההדק.
במקום ירייה היה זה רק הצליל העמום של הפטיש. הוא דרך את הנשק
וירה שוב.
כשעזב את העמדה הבחין שנשקו נעלם, משום מה זה לא הפריע לו.
מעליו היו שמיים בהירים, ודשא ירוק צמח לרגליו. המון אנשים
הצטופפו אל שולחנות לבנים ולקחו מהם כל מיני מאפים. איתי לקח
קרואסון, אבל לפני שטעם ממנו החליף אותו במנת פלאפל, שריחה
מילא את נחיריו. הוא נגס בה וטעמה היה כטעם החול.
חול נפל על פניו מהשקים שעל הנגמ"ש. הוא התיישב והוריד את
הקסדה, מנסה לנער אותו מעליו.ריח הפלאפל עוד עמד באוויר,
הנגמ"ש כבר לא היה בתנועה.
גלעד פתח את הדלת, אור ואוויר מלאו את תא הלוחמים. בינתיים ירד
זיו מכסא המפקד
"איתי, גלעד בואו איתי" אמר " אנחנו נראה לבחור הזה מה זה
לפתוח דוכן פלאפל בעוצר."
"ותביאו לי מנה! כבר עשרים יום אני חי על טונה!" צעק אחריהם
רועי שנשאר בפנים לחיפוי.
אחרי כמה דקות הם חזרו, מובילים איתם איש כבן 30. זין הורה לו
להניח את ידיו על הנגמ"ש ועשה חיפוש על גופו, אחר כך לקח
אזיקון וכפת את ידיו מאחורי גבו, לסיום כיסה את עיניו
בפלנלית.
"פשוט ארבנו לו" סיפר איתי לרועי "הוא ברח לתוך הבית אבל היה
ברור שהוא יצא, אחרת היה נשרף לו הפלאפל."
"האיש הזה הולך איתנו לטיול בנגמ"ש" הכריז זיו, וגרר אותו
פנימה.
רועי הביט באיתי וגלעד נכנסים, בדלת הנסגרת. "עוד שמונה ימים
נשארו לי במקום הזה" חשב "עוד שמונה ימים."
הנגמ"ש התחיל לנסוע. הערבי היה מוטל על הדרגש, ספק יושב ספק
שוכב, ראשו נחבט בקירות ובספסל המתכת בגלל טלטולי הנגמ"ש.
רועי ראה בעתה בפניו, אולי אפילו היו בהן דמעות. "רק אלוהים
יודע מה הוא חושב שיקרה עכשיו." אמר לעצמו, מרגיש את הזעה
המלוחה נוטפת מראשו לפניו, מוחה אותה ללא הועיל.
"למה הייתי חייב להגיד שהוא חי בסרט" חשב "סתם קצין מסריח"
השבוי פתח את פיו, אולי בוכה, אולי צורח, לא ניתן היה להבחין
בגלל רעש הנגמ"ש. איתי וגלעד ניסו לשחרר מעט את האזיקון שלחץ
על ידיו, אחר כך ניסו להשקותו במים, שופכים את מחציתם בגלל
הרעידות.
הנגמ"ש עצר. רועי פתח את הדלת. היה זה צידה האחר של העיר. הם
יצאו מהנגמ"ש.
זיו הוריד את האזיקון והפלנלית מהעצור. "לך!" פקד עליו "רוח אל
בית!"
העצור בהה בו כלא מבין.
"אתה משוחרר, לך הביתה! רוח אל בית!" צעק
הערבי הכה בידו על מצחו, והלך.