את הרכב אתה יכול להשאיר אצלך, בינתיים, אמר ערן, כשהוא מחייך
אלי וטופח קלות על כתפי, טפיחה קצרה כזאת, נוגעת לא נוגעת,
דוחפת ומכוונת אותי לכיוון היציאה. גם משכורת תקבל עד אפריל,
אמר, ממשיך לטפוח על כתפי קצרות. עשר שנים בחברה, כך הם הגיעו
לסופם. כל הדרך אל החניון אנשים הסיטו את מבטם ממני, פוחדים
להשתייך אלי, להידבק חס וחלילה במחלה שלי, הפיטורים. הלכתי לאט
עם חיוך קפוא, כמו שהייתי ילד והייתי מתאמץ שלא יראו שאני הולך
לבכות, חשבתי לעצמי שלמעשה כל הזמן ידעתי שהרגע הזה יגיע,
שחיכיתי לרגע הזה בפחד כל עשר השנים האחרונות. כשכל יום שחלף
הייתי חושב ותוהה מתי גם הם יבינו, מתי הם יבעטו בי, מתפלא
מחדש איך הצלחתי להעביר עוד יום בשלום מבלי לעוף מהעבודה, מבלי
להיכשל גם בזה. רק לקראת היציאה ניגש אלי רובי, אחד מראשי
הצוותים שעבד תחתי, ומול כולם לחץ לי את היד ואמר לי, אמנם
בשקט שלא ישמעו, אבל אמר, שהוא אהב מאוד לעבוד איתי ושחבל לו
שאני עוזב. חייכתי אליו, תוהה ממתי הוא יודע שאני עוזב, הרי
כולם תמיד יודעים לפניך. אמרתי תודה, ידעתי איזה מחיר לחיצת
היד הזאת עלולה לגבות ממנו ובאמת הערכתי אותה. יצאתי מהמשרדים
אל החניון והמצחיק הוא שלמרות ההשפלה ולמרות שרציתי לבכות,
באיזה שהוא מקום הרגשתי הקלה, זהו, מספיק, הגורל נפל, המציאות
החליטה, אני אפס, אני לא צריך יותר להתמודד עם השקר הזה,
הניסיון הזה להוכיח לכולם ובמיוחד למיכל, שהיא התחתנה עם סיפור
הצלחה. להוכיח לה שאני באמת הצנחן המוצלח, שהיא הכירה כשהיינו
בני 20, כשהאמינה שכל מי שהיה במלחמת לבנון הוא רמבו ולא משנה
אם הוא בכה בכל קרב וכשעוד האמינה שאני מציאה, כשהייתה אומרת
צנחן בהדגשה, בגאווה ולא כמו שהיא מבטאת אותה כיום, באינטונציה
מלווה בצחקוק מזלזל. ברכב ביציאה מהחניון כבר ידעתי שאני לא
אספר למיכל על הפיטורים האלה שום דבר, היא לא תדע אמרתי לעצמי
בשקט, אני לא אעמוד בזה חשבתי, במבטים המוכיחים שלה, בסינון
השקט הזה, של 'אמרתי לך' ו'לא דחפת את עצמך מספיק' ו'למה לא
לקחת את העבודה ההיא' העבודה ההיא זאת העבודה שאופק, האלוהים
של מיכל וחבר הילדות הסטארטאפיסט שלי, החבר  המיליונר שלי,
הציע לי. כל דבר שאופק היה מציע היה קדוש בעיניה, כל דבר שהיה
קשור בו היה קדוש בעיניה. ידעתי שהיא תשאל אותי 'איך הילדים
ילכו לבית הספר עכשיו, ואיך נשלם לחוגים שלהם, ומה יגידו
השכנים ומה יגידו ההורים' ומה ומה ורק כשחשבתי על זה באוטו כבר
ידעתי שאני אתפרק, שאני לא אעמוד בזה, בהתמודדות מולה, מול
כולם. עמדתי ברמזור בצומת רעננה וחשבתי, יואבי, זה כל כך פשוט,
רק לחיצה אחת על הגז וזה ייגמר, הסיוט ייגמר, יגמר על הטמבון
של משאית של צים, חשבתי, לא אצטרך לראות את המבטים של מיכל ולא
של אף אחד אחר, לא אצטרך להסביר ולא להתנצל. אל תפחד אמרתי
לעצמי ושיחקתי עם דוושת הגז הלוך ושוב. הנה תן גז, אמרתי,
תרביץ, אבל לא יכולתי, לא יודע למה, לא יכול להסביר, רק חשבתי
כל הזמן איך מיכל הולכת ומתנצלת בפני כולם בשבעה על זה
שהתאבדתי, מנסה להסביר שזאת הייתה תאונה ובחדר לבד עם הילדים
מסננת איזה לוזר הייתי, ואיך השארתי אותה ככה לבד כמו פחדן.
ומה יגידו החברים, החברים הפחות טובים, אבל בעיקר הטובים
והשכנים והחברים של ההורים, איך כולם יצקצקו ויגידו שהם ידעו
למעשה כל הזמן שאני לא אצליח בחיים, שהייתי מועד לזה, שהם תמיד
התפלאו מה מיכל מצאה בי והכי חשוב למה לא הצלחתי כמו אופק, הוא
כזה מוצלח ובסוף ישכחו אותי כמובן וידברו על אופק והסטארט אפ
החדש שלו. וכמובן יהיו גם עצובים, אבל לחלק מהם זה יתן תחושה
טובה, תחושה של ניצחון, כי יש אנשים שאצלם, כל פעם שמישהו אחר
נכשל זה אומר עליהם שהם מוצלחים יותר. אז חיכיתי ונסעתי בירוק,
לאט ובזהירות, גם בזה נכשלתי חשבתי לעצמי. הסתובבתי ברכב עד
שמונה בערב וחזרתי הביתה. נכנסתי הביתה לאט, עדיין מחייך את
אותו חיוך קפוא שחייכתי לכולם במשרד. יונית הבת שלי, בת השתיים
עשרה, ראתה המורדים בטלוויזיה, ניגשתי אליה וליטפתי את הראש
שלה, היא העיפה לי את היד בכעס ואמרה, אבא די, תפסיק כבר ונשפה
אויר ככה כמו שאמא שלה ידעה לעשות, כשהייתי מנסה לחבק אותה
בלילה. הבאת לי את התוכנה שביקשתי ממך היא אמרה לי. לא, אמרתי
בחשש ופניתי לחדר במהירות, מרגיש את המבט הכועס שלה בגבי. בחדר
רועי, הבן שלי, בן הארבע רץ אלי, חיבק אותי, אבא, אבא, דמיינתי
את מיכל מסבירה לו עוד עשר שנים למה אבא שלו היה כזה לוזר,
הסתכלתי עליו בשקט וליטפתי לו את המצח והעיניים נהיו יותר
ויותר לחות, אבל לא בכיתי. למיכל לא אמרתי דבר והיא כמובן לא
שאלה ובלילה כמו בכל לילה הרגשתי את העיניים שלה ננעצות בגב
שלי מנסות להמיס אותי, להעלים אותי, למחוק אותי מהחיים שלה,
כדי שתוכל לחזור לאחור ולתקן. נזכרתי איך הייתה מסבירה לחברות
שלה שצריך לדעת להתחתן עם הבן אדם הנכון, תמיד אחרי שהיה
מוזכר, כמובן השם של אופק. אחרי שעתיים, עדיין לא נרדמתי,
מתאפק שלא לבכות, נושם עמוק וחושב איך אני יוצא מהתסבוכת הזאת,
איך אני מסביר לכולם מה קרה. מיכל כבר נרדמה, הסתובבתי אליה
והסתכלתי עליה ממושכות, על התווים החדים שלה, על הפנים החזקות
שלה וחשבתי שאנחנו מכירים כבר 20 שנה, כבר בני 40 והיא עדיין
יפה בעיני, אולי הכי יפה, וחשבתי לעצמי שאולי הכל נדמה לי,
שהיא לא כל כך מזלזלת בי , הרי אנחנו ביחד 20 שנה, יש לנו שני
ילדים, זה בטח שווה משהו, אז מה אם לא נהייתי מיליונר, בכל זאת
אני עשיתי משהו בחיים, אני לא כלום, אולי אם אני אגיד לה היא
תבין, הרי היא לא אטומה, היא מכירה אותי מאז שהיינו ילדים
והושטתי את היד וליטפתי את הלחי שלה לאט והעיניים שלי היו כמעט
רטובות. מיכל פתחה בבת אחת את העיניים שלה, זזתי אחורה, כמעט
נפלתי מהמיטה, טעיתי, רציתי להחזיר את זה אחורה, אבל היא כבר
התבוננה בי, עם המבט הזה שכאילו לא רואה אותי בכלל ואמרה לי,
מה יש לך יואב,  השתגעת, תפסיק עם זה.
בבוקר קמתי כמו בכל יום, התלבשתי, הכנתי אוכל לילדים, כשיצאתי
מהבית ניסיתי לנשק את מיכל, אבל נתקלתי בשפתיים יבשות וקרות,
שפתיים שלא זזו אפילו מעט. בפומבי עם חברים, ובמיוחד ליד אופק,
היא הייתה מחבקת ומנשקת אותי, כאילו הייתי אוצר, מצחקקת בכוח,
אבל לבד, לא הייתי קיים בכלל. נכנסתי לרכב ונסעתי. נסעתי שעות,
נסעתי ככה במשך ימים, כל יום למקום אחר, לכל הארץ, מקריית
שמונה ועד אילת ותמיד הייתי מספיק לחזור בשמונה בערב הביתה,
סחוט ועייף, עדיין מהסס עם הגז בצמתים, עדיין מנסה, אבל לא
מצליח לקפוץ לצומת בזמן הלא נכון. הרגשתי אפס, גם למות אני לא
יודע אמרתי לעצמי, גם להתחתן צריך לדעת הייתי אומר בלגלוג,
מזיז את הראש מצד לצד בכוח, אבל לא מצליח לחקות את האינטונציה
המרירה של מיכל. אחרי שבועיים של נסיעות, בדרך חזרה מראש פינה,
בא לי הרעיון. אני חושב שבפעם הראשונה מזה ימים רבים אפילו
חייכתי, חיוך אמיתי, רעיון מדהים חשבתי והדבר הראשון שעשיתי
כשהגעתי לתל אביב היה להיכנס לסוכנות ביטוח ולעשות ביטוח חיים,
הכי טוב שלך אמרתי לסוכן המאושר וחתמתי על הטפסים בלי היסוס,
על התשלום החודשי של 3000 ש"ח וגם על הסעיף, שאומר שאם אני
אתאבד בשנה הקרובה המשפחה שלי לא תהיה זכאית לחמשה מיליון
שקלים שביטחתי את חיי בהם. דואגות לעצמן החברות ביטוח, שלא
יעבדו עליהם, גיחכתי לעצמי. הסוכן ביטוח בכלל לא חשד בדבר,
באותו רגע נראיתי כל כך מאושר שאף אחד לא היה מעלה על דעתו
שאני מתכונן לדפוק אותם עם כל חמשת המיליון שקלים שלהם. פעם
אחת בחיים הם ישלמו לי ולא אני להם החארות האלה, בנקים, חברות
ביטוח, מיליונרים צעירים, זקנים, סטארטאפיסטים. איך אני אעשה
את זה עדיין לא ידעתי, בהתחלה חזרתי לרעיון המקורי של הצומת
ושל התאונה, אבל זכרתי את הסיפור שדודו סיפר לי על נהג המשאית
שנהרג בתאונת דרכים והמשפחה שלו לא קיבלה כלום, שום דבר, לא
ביטוח ולא כלום, הונאה אמרו להם, הוא התאבד, ניסה להונות את
הביטוח ולכן לא תקבלו כלום.  איך החליטו שהוא התאבד אני לא
יודע, אבל החלטתי לרדת מרעיון התאונה, בלאו הכי אין לי אומץ
לעשות את זה אמרתי לעצמי. בערב כשישבתי בסלון ובהיתי בחדשות,
הבנתי, ידעתי איך זה יקרה, זה כל כך פשוט שזה מפליא אותי איך
לא חשבתי על זה קודם, חשבתי לעצמי, קמתי מרוצה והלכתי לחדר
לישון. נישקתי את מיכל ואפילו שהיא התנגדה בכוח הרמתי אותה
באוויר בשמחה. היא הייתה המומה, על מה אני בכלל יכול להיות כל
כך שמח. קיבלת קידום? היא אמרה בחוסר אמון. לא, אמרתי, לא, אבל
אני אקבל, תהיי בטוחה אמרתי בחיוך והתכסיתי בשמיכה כולי קורן
מאושר, אני אקבל.
בשש בבוקר כבר חניתי את הרכב בחניון רידינג. הלכתי לתחנת
האוטובוס הקרובה ונעמדתי. כבר יותר מעשר שנים שלא עליתי על
אוטובוס, הקשר היחיד שלי עם אוטובוס היה כשאמרתי ליונית שלא
תעז לחזור באוטובוס מבית ספר. הייתי נרגש ולמרות שהיה טפטוף
קל, הזעתי. אוטובוס עצר ליד התחנה, הרגשתי את הדופק בראש. הנה
זה מגיע אמרתי לעצמי. בדקתי שוב ושוב את הנוסעים שלידי, מחפש
אותו, הסתובבתי ימינה ושמאלה בעצבנות והתרוממתי על קצות
האצבעות, מציץ לתוך האוטובוס, מנסה לראות אם הוא יושב בתוכו.
אישה מבוגרת שאלה אותי, אדון לאן אתה צריך, מה? קפצתי לעברה,
לאן אתה צריך? היא חזרה על השאלה. בהיתי בה ואמרתי, מה, אה?!
לא חשוב לאן, לא חשוב, הכל בסדר. אנשים התחילו לעלות לאוטובוס,
קפצתי מיד אחריהם, נשמתי נשימה ארוכה ואמרתי לעצמי, תעשה מה
שכולם עושים, יהיה בסדר. כולם נדחפו ועלו באיטיות, הנהג חיכה
עד שאני אכנס וסגר את הדלת במהירות, מתחיל לנסוע כבר,  חיפשתי
כסף בכל הכיסים, חשבתי ששכחתי את הארנק ברכב, אני לא יודע למה,
אבל הזעתי כולי, ניגבתי את הזיעה מהמצח שלי עם היד, אולי חשבתי
שזה הסוף שעכשיו ייגמר הסיפור. הנהג הסתכל עלי במבט מוזר.
התעלמתי ממנו, הלכתי לסוף האוטובוס והתיישבתי בספסל הכפול,
שיושבים בו אחד מול השני, לא רציתי לשבת בספסלים הרגילים, הם
נראו לי בודדים. התיישבתי, חייכתי אל הבחור שישב מולי וחיכיתי.
התחלתי לסרוק את הנוסעים בתקווה למצוא אותו, האם הוא כבר על
האוטובוס או שהוא יעלה בתחנה הבאה, המחבל שלי, זה שיגמור לי את
כל הסיפור בכבוד. שמתי לב שכולם מסתכלים לירכתי האוטובוס,
נבהלתי, מה? הוא מאחורי?, הסתובבתי במהירות לאחור להספיק
להסתכל לו בעיניים לפני שאני הולך. מאחור ישבו רק שתי ילדות
בנות 12, דומות ליוניתי שלי, הסתובבתי חזרה במהירות, כולם
המשיכו להסתכל לעברי במבטים מבוהלים, חלקם התחילו לקום ושניים
התחילו ללכת לעבר דלת היציאה, הסתכלתי שוב לאחור, מחפש את
הסיבה. הסתובבתי בחזרה וראיתי את האישה המבוגרת שניסתה לעזור
לי בתחנה עומדת ליד הנהג ומצביעה עלי. האוטובוס נעצר, קמתי
במהירות וקפצתי החוצה. רק כשירדתי הבנתי מה קרה, אידיוט אמרתי
לעצמי והכיתי על ראשי, אידיוט, אידיוט, אידיוט, אפילו לעלות
לאוטובוס אתה לא יודע בלי שיחשבו שאתה מחבל.  
באותו יום חזרתי הביתה מוקדם, הייתי לבד בבית, לקחתי כדור נגד
כאב ראש, נכנסתי למיטה, כיביתי את האורות בבית כולו, סגרתי את
התריסים ושכבתי שם בחושך, מחפש בקיר נקודה בלתי נראית. הבנתי
שגם זה לא ילך בקלות, גם למות אני לא יודע חשבתי לעצמי. אחרי
הצהרים, תוך כדי שינה שמעתי את יוניתי מדברת עם מיכל, שמעתי
שיוניתי אומרת, שגם היא רוצה, שרונית כן קיבלה, רונית זאת הבת
של אופק, לא הייתי צריך להמשיך להקשיב ידעתי את ההמשך, רונית
קיבלה את זה או את זה והיא לא מקבלת ולה לא קונים ולא עושים
לה, זה היה ריטואל קבוע, מה לרונית יש ולה אין, ומיכל נאנחת
בהבנה וברחמים ובסוף השיחה אומרים 'אבא שלך' בלחש ויוניתי
שואלת למה? ומיכל אומרת ברחמים ככה זה קטנה שלי, את תגדלי
ותביני? עצמתי את העיניים וכיסיתי את הראש שלי עם השמיכה,
חשבתי על מחר על האוטובוס, צריך לתכנן את זה כמו שצריך חשבתי,
זה לא סתם יקרה מלעלות על אוטובוס אחד, צריך לנסוע כל יום
בהרבה קווים ובמסוכנים יותר, אלה שמסתובבים בדרום העיר, בשוק
הכרמל, באלנבי ובתחנה המרכזית, שמה יש תקווה להצליח, חשבתי,
צריך לעשות את זה שיטתי חשבתי ונרדמתי.
למחרת כבר לא באתי לתחנת רידינג, נסעתי ישר לשוק הכרמל. עד שעה
ארבע כבר נסעתי בכל הקווים שעוברים באלנבי, שום דבר לא קרה.
ירדתי מקו 4 והלכתי קצת ברגל, להתרענן, עשרים מטר לפני ראיתי
את גל, חבר שלי מהלימודים, ניסיתי לפנות לפיצוחיה שליד, אבל
הוא ראה אותי והתחיל לקרוא לי, יואב, יואב, חייכתי, והושטתי את
היד, מה נשמע גל? אמרתי עם חיוך, אחלה, אחלה הוא ענה, גל היה
מאלה שהכל אחלה אצלם, הכל מושלם וגם אם הוא נכשל בבחינה הוא
טרח להציג את זה כהצלחה. מה איתך יואב? שאל גל וטפח על כתפי,
איפה אתה היום? הוא הוסיף, שתקתי לשניה ולמזלי עוד לא טרח
לחכות לתשובה והוא כבר התחיל לספר לי כמה הוא מצליח ואיך שהוא
עשה בשכל שהוא לא הלך לתחום המקצועי, ההנדסי כי הוא מתאים יותר
לעסקים והוא עושה המון כסף שם, ממש מצליח, אז תגיד יואב איפה
אתה היום? הוא שאל שוב, 'במקצוע' אמרתי מנסה שלא לתת פרטים
מיותרים, ספר ספר הוא אמר לי, מה אתה עושה? איזה חברה, קשה
היום הוא הוסיף, המון פיטורים בתחום האא?!! כן אמרתי, כן מלא
אמרתי והוספתי, תשמע אני נורא ממהר, אני מאחר לפגישה ובלי לתת
לו הזדמנות לבקש את הפלאפון שלי או את הכרטיס שלי, התרחקתי
ממנו כשהוא עוד מדבר ומנסה לשכנע אותי להיפגש איתו ולבוא לראות
את העסק שלו, הנהנתי בראש והמשכתי במהירות. אחרי כמה דקות של
הליכה מהירה, הסתכלתי לאחור לראות אם הוא לא מאחורי, נכנסתי
לחצר של איזה בניין והתיישבתי על הרצפה, הייתי מותש, הוא גזל
ממני את שארית הכוח שלי, הכוח לשחק ולהתמודד אתם עם כל
המתחקרים הנודניקים האלה שרוצים לדעת מה איתי ושמכריחים אותי
שוב ושוב לספר כמה נכשלתי וכמה הם מוצלחים. פעם הבאה אני לא
אעצור אפילו להגיד שלום חשבתי. כשהגעתי הביתה נרגעתי כבר,
נכנסתי לסלון וראיתי את יונית מול הטלוויזיה, רועי רץ אלי
וחיבק אותי, אבל אני רציתי לדבר עם יונית, להגיד לה שלא תחשבו
כמו אמא, שאני דואג לה ולרועי ושאני אפרנס אותם בכבוד, לא פחות
מאופק, רציתי להגיד לה שהחיים הם לא תמיד מה שחושבים, שגם אני
חשבתי שהכל פשוט כשהייתי ילד, רציתי להגיד לה שיש יותר בחיים
מחשבון בנק גדול, שלא תגדל ותחפש רק את הגבר המוצלח, שגם הבן
אדם חשוב ולא רק הכותרת שלו, אבל לא אמרתי כלום, רק התיישבתי
לידה על הספה וניסיתי לחבק אותה, היא הסתכלה עלי כאילו השתגעתי
ואמרה לי, אבא די, אני כבר לא ילדה קטנה, אבא. ואני חייכתי
אליה ואמרתי אני יודע יוניתי, אני יודע. הסתכלתי עליה מהצד,
היא כל כך דומה לאמא שלה חשבתי, כל כך דומה ויונית הסתכלה עלי
שוב ואמרה אבא די, אוף וסובבה לי את הראש, קמתי מהר הלכתי לחדר
לחפש את הנקודה שלי. מחר אני אצליח אמרתי לעצמי ולרגע לא
האמנתי. אבל גם למחרת לא הצלחתי, הסתובבתי שעות באוטובוסים ולא
הצלחתי, במשך ימים ניסיתי, אבל כלום, שום דבר. שבוע אחרי זה,
ביום ראשון חזרתי הביתה מאוכזב, עייף מהנסיעות, בטלביזיה דיברו
על הפיגוע שאירע בזה הרגע בנווה שאנן, מחבל עלה על אוטובוס
שיצא מתחנה מרכזית ופוצץ עצמו בתוכו, הרבה פצועים והרוגים
נספרו עד כה. החוורתי, התיישבתי על הספה, עייף, מותש, רק לפני
שעה עברתי שם באותו קו, לא ידעתי מה לומר, מיכל ויונית, הגיעו
לסלון לראות את הדיווחים, מיכל כמובן כהרגלה באירועים כאלו
ציקצקה ואמרה, אם היה לי מספיק כסף, הייתי עוזבת את המדינה
הזאת, הייתי עוברת לאוסטרליה, מי רוצה לגור פה בכלל וכמו תמיד
הרגשתי שהיא פשוט לא משלימה את המשפט עד הסוף וההמשך שלו הוא
"למה לא התחתנתי עם מישהו שמרוויח מספיק כסף כדי להוציא אותנו
מהמדינה הזאת". התעלמתי ממנה, הסתכלתי על כל ההרוגים וסיננתי,
בני זונות, חארות, כן אמרה מיכל, חלאות אדם, רוצחים, תראה
באיזה מדינה אנחנו חיים. השתתקתי, התביישתי בעצמי, כי אני לא
דיברתי על המחבל, אני דיברתי על ההרוגים, רק חשבתי למה אני לא
שם, איך הם הצליחו להיות באוטובוס הנכון, הרי לפני שעה אני
עברתי שם במקום, בדיוק בתחנה שהמחבל עלה ממנה לאוטובוס, איך זה
יתכן שהוא לא עלה על האוטובוס שלי, איך הוא יכל היה לעשות לי
את זה, קמתי בעצבים והלכתי לחדר שינה, משאיר את מיכל ויונית
לצקצק בלשונן, רואה איך יונית לומדת לאט לאט את אותה התנהגות
של מיכל, את אותה תפיסת עולם, מרחם על עצמי שפספסתי עוד
הזדמנות. מחר תהיה לי טקטיקה שונה אמרתי לעצמי, אני אמצא את
המחבל עוד לפני שהוא יעלה לאוטובוס חשבתי. למחרת בבוקר אחרי
שנסעתי כבר בשלושה קווים שונים ראיתי אותו את המחבל שלי, ראיתי
אותו הולך באלנבי עם מעיל גדול, מחזיק בשתי ידיים תיק ישן
ומסתיר את פניו עם הכובע של המעיל שלו. זהו זה הוא, זה הוא
אמרתי לעצמי, ירדתי מהאוטובוס והתחלתי ללכת אחריו, הפעם אני לא
אפספס אמרתי לעצמי, אני תופס אותו בדיוק כשהוא מתפוצץ. הוא הלך
במהירות,  הלכתי אחריו במשך כמעט דקות ארוכות והוא לא עלה על
שום אוטובוס, כל פעם שהתקרבתי אליו הוא סובב את פרצופו ממני
ונמנע מלהסתכל לי בעיניים, רק הלך הסתכל לכל הכיוונים בעצבנות.
תוך כדי הליכה הבנתי שאני לא יכול להרשות לו לעלות לאוטובוס
ולהתפוצץ עליו, הבנתי שאני לא יכול לערב עוד אנשים במוות שלי,
בטח לא כשאני יודע מראש מי המחבל, אם לא הייתי יודע זה סיפור
אחר, אבל כשאני יודע, אני לא יכול להרשות את זה, זה לא אני, זה
לא בסדר. אני אעצור אותו לפני שהוא יעלה על האוטובוס, חשבתי
לעצמי ובאותה שניה נבהלתי כי ידעתי שהטלוויזיה תנסה לראיין
אותי ואז מיכל תראה בחדשות, שלא הייתי בעבודה ותבין, מה יש לך
להסתובב באלבני באמצע היום היא תגיד לי.  אחרי שניה נרגעתי כי
חשבתי שכשאעצור אותו אתפוצץ יחד אתו, הרי הוא נושא חגורת נפץ,
אני אשכב עליו ואתפוצץ אתו וככה יונית ורועי יוכלו להתגאות
באבא שלהם. האנשים ברחוב ניסו במשך דקות ארוכות להוריד אותי
מהבחור, תמהוני קבוע ומוכר לכולם ברחוב אלנבי. שכבתי עליו
כשאני צורח, מחבל, מחבל תתרחקו, אנשים משכו אותי ממנו וניסו
להרגיע אותו, אחרי כמה דקות כשגררו אותי הצידה, התחלתי להבין
את הטעות, הסתכלתי על האנשים בבהלה, ראיתי בעיניים שלהם את
התמיהה, מי יותר מטורף אני או התמהוני של אלנבי, קמתי במהירות
ורצתי, ברחתי כמה שיותר מהר, התרחקתי מהם, לפני שמישהו יזהה
אותי, דמיינתי כבר את החברה מהעבודה מספרים את הסיפור הזה על
מנהל המוצר שהשתגע כשפיטרו אותו והתנפל על אנשים ברחוב אלנבי,
רק שלא יזהו אותי חשבתי רק שמישהו לא ראה אותי והמשכתי לרוץ.
בעתיד אהיה זהיר יותר אמרתי לעצמי וכך היה, בשבועות שלאחר
המקרה נהייתי אורח קבוע בקווי האוטובוס השונים. מהבוקר עד הערב
נסעתי הלוך ושוב, שקוע בעצמי, מחכה למחבל שיעלה ויגמור אותי.
למרות שניסיתי להיות אנונימי והתחמקתי באופן מרשים מפגישות עם
מכרים ולבטח משיחות על הקריירה המוצלחת שלי, הנסיעות באוטובוס
טמנו בחובן הכרויות חדשות, בין אם רצית ובין אם לאו. הנהגים
היו מזהים אותי ומחייכים אלי בנימוס, בכל פעם שהייתי עולה
לאוטובוס גם אם זאת הייתה פעם שניה או שלישית באותו יום. גם
באוטובוס עצמו פגשתי חברים חדשים, מחיים שישן ברחובות והיה
עולה לאוטובוס בחינם, כי הנהגים היו מרשים לו, רק בכדי להתחמם
קצת ולא לקפוא ברחובות ועד לג'ון התייר שחשב שיוכל לשיר
באוטובוס כמו במטרו בלונדון ולעשות קצת דמי כיס להמשך טיוליו.
יותר מכולם אהבתי את שרה ואת דני. שרה האלמנה שבעלה, נהג
אוטובוס בדן, שנפטר לפני עשר שנים וכל שנותר לה ממנו היה מנוי
חינם לקווי דן לכל החיים. הנסיעות באוטובוס היו מזכירות לי את
בעלי, היא הייתה מסבירה לי בחום, וחוץ מזה הייתה מוסיפה בחיוך
ממתיק סוד "אין כמו נסיעה באוטובוס בכדי לרומם את מצב הרוח"
והיינו פורצים בצחוק ביחד, צחוק משחרר, אמיתי, צחוק עם אנשים
שלא מסתירים ומסתתרים אחד מהשני. לפעמים גם דני היה מצטרף
אלינו,דני חוקר השב"כ שאיבד לפני שנה, את בנו בפיגוע באוטובוס
ליד התחנה המרכזית, ושבעקבות זאת עזב את השב"כ ונישבע שהוא
יתפוס כל מחבל שיחשוב אפילו לעלות על אוטובוס, דני היה חוקר
ברחובות כל מי שהיה נראה לו חשוד ואפילו במעט, לדני סיפרתי על
הבחור שנשכבתי עליו ברחוב והוא בכלל לא חשב שאני משוגע, אלא
להיפך, הוא אמר לי "כל הכבוד יואב, כל הכבוד, אתה בחור טוב"
אמר ודמעות עלו בעיניו. לפעמים היינו יושבים ביחד דני, שרה
ואני בספסל האחורי, באוטובוס, דני היה שולף מהתיק שלו קצת
בוטנים והיינו אוכלים, צוחקים כמו ילדים. דני ושרה אף פעם לא
שאלו אותי, מה אני עושה, מה התוכניות שלי ומה עם הקריירה שלי,
הרגשתי טוב בחברתם, היום עבר מהר כשפגשתי אותם. אבל בלילה
הייתי צריך לחזור הביתה, הלילות היו סיפור אחר. הלילות היו
קשים לי, להתחמק מהמבטים הבודקים של מיכל, מבירורים שלה, אם
ביקשתי העלאה בשכר ומה קורה עם הקידום שלי ורק אני נשארתי
מאחור בחברה ואיך נתתי לחיים לעקוף אותי בתפקידים. בלילות
הייתי נשאר ער, מסתכל על מיכל, מדמיין את עצמי מלטף אותה ומספר
לה שפוטרתי ושאני אוהב אותה, מדמיין שהיא מחבקת אותי ומנחמת
אותי ומבטיחה לי שיהיה בסדר, שאני לא צריך להוכיח לה שום דבר,
אבל ידעתי שאני חולם, ידעתי שזה לא יהיה כך אם אספר לה, ידעתי
היטב מה יהיה אם היא תדע.  במשך הזמן הלילות נהיו יותר ויותר
קשים, ידעתי שעברו כבר שלושה חודשים מאז שפוטרתי, המשכורת
תיגמר בקרוב וגם ייקחו לי את הרכב, הסוד שלי לא יחזיק מעמד
הרבה זמן, בקרוב הכל הולך להתפוצץ לי בפרצוף, ביום שלא תכנס לי
משכורת לבנק, מיכל תגלה את האמת, יכולתי לדמיין את המבט שלה,
כשהיא חוזרת הביתה עם התדפיס של הבנק הביתה ושואלת אותי "מה
זה?" כשהיא מנופפת בתדפיס, יונית ורועי יגלו, מה הם יגידו בבית
ספר כשישאלו אותם מה אבא עושה?, איך הם יסתכלו עלי, אבא שלא
יכול להביא הביתה אפילו משכורת דלה, מיכל כבר תסיט אותם נגדי,
תתחתן עם מישהו אחר והוא יגדל אותם.
הייתי מחכה שיהיה בוקר כבר שאוכל לחזור לאוטובוס לתקווה שיקרה
משהו שיציל אותי שלא אצטרך לספר לה שפוטרתי, שלא אצטרך לספר
לאף אחד, הסוד הזה הכביד עלי, לא ידעתי איך  להסתיר אותו עוד,
ידעתי שהוא יתגלה בסוף, מישהו ידבר, אני אפגוש מישהו שמכיר את
מיכל והוא יספר לה, הייתי אבוד. באותם ימים הייתי מחפש את שרה
ודני להיות קצת בחברתם, לדבר עם מישהו שלא אומד את חשבון הבנק
שלך כל הזמן. עם דני הייתה לי התלבטות כי ידעתי שהוא גם מחפש
את המחבלים וחששתי שהוא יעצור את המחבל לפני שיעלה לאוטובוס
שלי, ההגיון אמר לי לא לנסוע עם דני כי הוא עוד יציל אותי, אבל
נמשכתי אליו ואל שרה, היה לי נוח אתם. באחד מאותם ימים, ישבנו
שלושתנו באוטובוס, דיברנו על כלום, צחקנו ואז הרגשתי שאני חייב
לספר להם את האמת, שאני לא יכול להסתיר גם מהם את זה, הרגשתי
שאני חייב להם את זה, לא רציתי למות עם שקר כזה בפנים, לפחות
למישהו רציתי לספר. אבל פחדתי שגם הם יזלזלו בי, שגם הם יתחילו
להסתכל עלי כעל לוזר, כמו מיכל כמו יוניתי. ישבתי ושתקתי,
הסתכלתי החוצה, שרה, פנתה אלי ושאלה יואבי, מה קרה, מה יש לך?,
לא עניתי, הרגשתי שאני מתפוצץ בתוך עצמי, הבנתי שאני משקר את
כולם,שאני משקר את עצמי, ואז לקחתי נשימה עמוקה ובבת אחת אמרתי
להם בנשימה אחת, "אני פוטרתי מעבודתי לפני שלושה חודשים ואני
נוסע באוטובוס כי אני רוצה למות בפיגוע" זרקתי את זה לחלל
האוויר כמו פצצה ושתקתי, פחדתי מהתגובה שלהם, חשבתי שהם יקומו
וילכו, אבל לא יכולתי לשקר להם, שרה ודני הסתכלו עלי, הסתכלו
אחד על השני ואז פרצו בצחוק, מה שאלתי?, מה יש, למה אתם
צוחקים, אמרתי וחייכתי את החיוך הקפוא שלי, כשהדמעות מתחילות
לבצבץ בעיני. שרה אמרה לי יואבי חמוד, כבר יותר מחודש שאנחנו
נוסעים אתך באוטובוסים במשך כל היום, מה אתה חושב שחשבנו שאתה
כרטיסן, גם אנחנו לא עובדים, גם אנחנו לא בדיוק נהנים מהחיים,
אמרה שרה ודני חזר אחריה והם צחקו שוב, הייתי נבוך לא הבנתי
איך הם יכולים להתייחס לזה בכזו קלות ראש, אני כשלון אמרתי,
אני רוצה למות ואני פוחד לספר לאישתי שאני מפוטר אמרתי להם והם
פרצו עוד יותר בצחוק ואמרו, בטח חמוד ואנחנו סיפור הצלחה נכון,
אמר דני, תירגע קח עוד בוטנים אמר לי דני וחיבק אותי חיבוק
אבהי. חייכתי קצת, הייתי נבוך, הם המשיכו לצחוק וטפחו על כתפי,
אבל לא כמו שטפחו עליה כשפיטרו אותי, אלא בחברות, חברות של
אנשים שותפים לגורל, לא היה איכפת להם בכלל שאני לא עובד או
שאני רוצה למות, הם רק נהנו להיות איתי, לא היה להם כל אינטרס,
חייכתי עוד חיוך קצת יותר אמיתי ואז פרצתי בצחוק, זה היה נראה
לי כל כך מטופש, פתאום הנסיעות האלה באוטובוס הסודות האלה,
הפחד שלי ממיכל, מהילדים ומהחברים, שרה הציע לי עוד בוטנים,
לקחתי קצת וצחקתי וכאילו בהמשך טבעי לצחוק הזה, יצאו לי
הדמעות, יצא לי הכל, כל מה שהכנסתי פנימה כל הזמן והתחלתי
להרגיש שיש איזו תקווה ושאולי הייתי סתם ילד טיפש ומבוהל ומי
אמר שמיכל היא כל החיים, יש נשים שתוכלנה להעריך אותי גם
כמובטל חשבתי תוך כדי בכי ודני ושרה חיבקו אותי ואני אותם ואז
נשמע הפיצוץ, כאילו אלוהים ירד למטה להכחיד את כל העולם, כאילו
כל העולם הושמד, לא ראיתי את המחבל שלי עולה לאוטובוס וגם דני
לא ראה אותו. אחרי הפיצוץ היה שקט, המשכתי לשבת על הכיסא,
והמשכתי לבכות קצת כאילו עוד חיבקו אותי דני ושרה, אבל שרה כבר
לא הייתה שם, מה שנותר ממנה היה מפוזר באוטובוס כולו, ראיתי
אנשים רצים ואמבולנסים מגיעים ולא הבנתי מה קורה, למה הופסקה
השיחה ולמה אני לא שומע כלום יותר, איך זה יתכן שאני לא שומע
את האמבולנסים מגיעים, בחור צעיר ממגן דוד אדום ניגש אלי ודיבר
אלי, הכל היה שרוף מסביב, דני גם שכב על הרצפה ושתק, אני
המשכתי לבכות.