כפות רגליה מתופפות על המדרגות בקצב הריצה שלה מעלה.
דלת נטרקת, ואורות הכוכבים נפרסים מעליה. קר בכתונת הלילה
הלבנה בה בד"כ היתה מתכסה אחרי לילה מיוחד, והלילה הזה נראה לה
מיוחד באופן משמעותי, הלילה בו היא תעוף.
היא כל כך אהבה אותו. כן, גם הוא אהב אותה, היא בטוחה בזה, אין
הגיון באומרו שהוא אינו אוהב אותה, הרי כשביקשה מימנו את הירח,
הביא לה אותו, והיא אכלה אותו היא זוכרת אפילו את הטעם הגבינתי
שלו. הרי איזה אדם שלא אוהב ירוץ בישבילה ויביא לה את הירח.
היום הוא הלך, "זה לא זה" הוא אמר "אבל באמת שהיה לי כיף
איתך".
וכל מה שראשה שאל, איך זה לא זה?

עכשיו היא יושבת עם בקבוק וודקה זול, על גג בניין בכפר סבא,
העיר כבר כולה ישנה וחבל לה, שאף אחד לא יראה אותה עפה.
היא קצת מפחדת, הראש המסוחרר מהמשקה מכביד עליה והיא חושבת
שאולי הוא גם יכביד בטיסה ואז היא תיפול. מה טוב לעוף אם
נוחתים מהר כל כך, אפילו את מגע הרוח היא לא תספיק להרגיש. אבל
אי אפשר לדחות את המאורע, היום היא תעוף, התאריך כבר נקבע
למועד זה, וגם הוא לא יצליח לעצור בעדה, גם הוא. כי הוא לא
זה.

כפות הרגליים הקטנות עולות על המעקה של מרפסת השמש ברח' הגליל
27. היא מחפשת אחר הביצוע הנכון לתעופה שלה, מחשבת כיווני רוח.
היא מהלכת לה קצת על מעקה האבן, ידיה פרוסות מוכנות רק לעוף,
להאחז ברוח הסתווית ולעוף. הוא עוד יתחרט שישמע שהיא עפה והוא
לא היה איתה, הוא עוד יתחנן להביא לה את הירח.
רגל אחת נפרסת באוויר, רגלת שניה מתקפלת לתנופה עזה, לעלות
מעלה מעלה. היא קופצת, צועקת בקול חלול "תן לעוף", עכשיו אף
אחד לא יעצור אותה.