אולם המראות

כאשר נכנסתי לאולם המראות
ציפיתי לעוד אחד מהמתקנים העלובים של פארק השעשעשועים הזה
אם זה לא היה איתי שסחב אותי לפה בכלל לא הייתי בה
"ברוך הבא לעולם המראות" אמר שלד ממוחשב בכניסה לאולם בעודו
צוחק
התחלתי להסתובב
אני רציתי פשוט לחזור מהיכן שנכנסתי ולקרוא לזה יום
אבל איתי התעקש שנצא מהצד השני של אולם המראות
אני לא יודע בדיוק מתי היה הרגע שאיבדתי אותו בתוך העולם
אבל אני יכול לנחש שזה באותה שנייה שנאבדו כל האנשים יחד עם
השפיות שלי שנזלה דרך כל סדק המראה
הסתכלתי על המראות וחיפשתי את הדרך החוצה
מראות בגדלים שונים
שמעתי קול , כאשר הסתובבתי אני לא יודע אם הייתי מופתע יותר או
מאוכזב יותר
מראה אחת התחילה לשקף זיכרון ישן, זיכרון טוב
חייכתי
המשכתי להסתובב
כל מראה שיקפה זיכרון אחר, כולם טובים
זיכרונות ישנים והמראה הזכיר לי הכל
פתאום הכל היה נראה טוב , פתאום ראיתי אור, שמעתי אנשים
הלכתי לכיוון וראיתי את היציאה
באתי לצאת כשאת עיני תפסה מראה
אני לא יודע מה היה כל כך מושך בה אבל הרגשתי שעוד זיכרון אחד
לא יכול להיות רע
הסתכלתי
זה התחיל ככל הזיכרונות, ואפילו נפלא יותר
כל כך נפלא ששקעתי כולי לתוך סדרת התמונות המדהימות של
הזיכרון
כל כך שקעתי שלא ראיתי את הסדקים הקטנים הנפערים במראה
לאט לאט היתחילה המראה להתנפץ נוזל סמיך ושחור התחיל לרדת,
לשנות הכל
צמרמורת עברה בגופי
רצתי בין המראות נואש לזיכרון טוב שיושיע
כל המראות התחילו להתפץ ואותו נוזל שחור נזל גם עליהם
כל הזיכרונות הטובים התחילו להתעוות לצער, כאב ומוות
הרגשתי את אולם המראות כעולמי שלי מתכווץ
רצתי לכיוון היציאה ורק נתקלתי בעוד ועוד מראות
בכל מקום רק השתקפות של מציאות
וכמה שאני ינסה לברוח
אני רק נתקל בה שוב ושוב
הנוזל רק נהיה סמיך יותר ויותר עם כל מחשבת צער שהתחילה לעבור
לי בראש
לא זיכרון שאי פעם הדחקתי השתחרר

כשהוא יצא
עיניו היה כהות מתמיד
רק דמעה אחת של צער , נפלה צורחת בצעקה שאינה נשמעת
ועשתה שלולית שחורה של כאב, שאין אינו רואה