חושך, הכול שחור, אפילו את אור הירח הנעים אין לראות, הצללים
נעלמו בתוך הערפל השחור. אני שואלת בלא קול איפה אימא, אך אין
עונה, אני הולכת הנה והנה אך אין כיוון, זה הם!! הם באו ולקחו
אותה, לקחו לי את אימא. אני מחליטה ללכת ישר, רק ישר אולי אני
אמצא אור בחושך בתוך היער האפל. אני הולכת רק ישר מבלי להסתכל
או לסתות מהשביל רק ישר. לפתע אני שומעת קול רשרוש העליים,
תזוזה שקטה, ואז יד קרה כקרח עוטפת את פי ולוחשת לאוזניי אימי.
"חנה לכי אותי הם כבר תפסו תברחי רחוק רק שהם לא יתפסו אותך
אנשי האס. אס לכי מהרררררררררר..." בום!!! אני שומעת ירייה
ואימא נופלת מומתת ללא רוח חיים על האדמה הלחה והבוצית.
בום!!!! אני שומעת עוד ירייה והפעם אני מרגישה לאט לאט את
הכדור עובר בתוכי, ממש בתוך הלב...

אמא'לה מזה היה, אני מנגבת את הזיעה שעל מצחי ומוצאת את עצמי
במיטה. אני ממששת את הלב שלי לראות שהוא באמת במקום, וקמה
לכיוון האור ומגלה שזה היה בעצם חלום. איזה הקלה זה היה יותר
קרוב מתמיד, תמיד אני מתעוררת לפי שאני מרגישה משהו, אבל הפעם,
אני הרגשתי את הכדור בתוך הלב, עמוק חודר. רגליי נוסעות אותי
לכיוון המטבח וידי מוזגות לי כוס מים קרירים. קר היום ולמרות
זאת אני לובשת רק כתונת פסים. אני אוהבת את הכתונת הזאת, היא
של אימי, פסים תכלת לבן. אחרי שאני יושבת במטבח ומתאוששת,
רגליי נוסעות אותי בחזרה למיטה ועיני נעצמות מעצמן לעוד חלום.

בבוקר כשהתעוררתי כמעט ולא זכרתי כלום מאותו חלום, ארגנתי את
התיק לבית הספר וגילתי בתוכו את הברכה של לני. יש ללני חברתי
הטובה יומולדת היום. החלטנו כל החבר'ה לעשות לה משהו מיוחד, אך
תרם חלטנו מה יהיה מספיק מיוחד בשבילה.
בבית הספר, בכיתה ישבנו כולנו וחשבנו מה נעשה ללני ליומולדת.
פתאום תום הציע שנלך לקוראת בקלפים, כולנו שמחנו מאוד, רעיון
מעולה ממש יוצא מן הכלל לני תאהב אותו מאוד. היום עבר חיש מהר
ולני נהנתה מכל רגע הבנו לה עוגה ובלונים והרבה מתנות. אך לני
לא ציפתה למאורע הערב.

גינה, הירק פורח, אור נרות ששי, כולנו סביבה לשולחן העגול. לני
מתרגשת הקוראים בקלפים מסבירים לנו דבר או שניים על מהות
שמינו, ואילו אנו בולעות כל מילה כאילו הייתה אמת לאמיתה.
השיחה מנווטת לכל מיני נושאים מעניינים, ממספרי מספר לגלגולים
קודמים. קוראת בקלפים סיפרה לנו כי אין יותר נשמות חדשות, יש
רק גלגול נשמות. כולנו פתאום רצינו לדעת מה הינו בגלגול הקודם,
אך אף לא אחת מאיתנו הסכימה לדעת באמת  שמה הייתה פושעת...
הגיע תורי להיכנס קוראת הקלפים אמרה הרבה דברים לא נכונים
שנכונים, ודברים נכונים שלא נכונים, היא קראה את שפת גופי דרך
מישהי שבכלל לא אני, ואת האופי שלי קראה מתוך עיניי הבוהקות
הקרות.

שבת, שטוף שמש אני יושבת בגינה, עם אימא ואבא, קוראת עיתון עם
כוס תה ביד, אני מעיינת בחוסר שקט בעיתון רק כדי שאימא ואבא
יחשבו שאני באמת קוראת עיתון. מדי פעם קוראת משפט או אפילו
כתבה שלמה, אחת על ילדים עניים, ואחת על מסיבות פראיות, אחת על
צרות של עשירים ואחת על העבר הצבאי, ואחת על פסיכולוגיה. נאמר
בכתבה על הפסיכולוגיה כי נפש האדם יותר מסובכת מאי פעם. לאדם
הממוצע יש הרבה בעיות נפשיות וכי הליכה לפסיכולוג הפך לגיטימי
ואף יוקרתי. בגלל שהמצב בארץ לא טוב מכל מיני בחינות, כלכליות,
צבאיות, בינלאומיות, אישיות וכו'... אנשים רבים הולכים
לפסיכולוג כי הם מבולבלים, מורכבים, מתוסבכים, בעלי עומק כתהום
ללא סוף, ובעלי מחשבות מחפשות התשובות.

עוד פעם לילה, עכשיו הגיע זמן לישון אני מכבה את האור ומחכה
לחלום. הריח של הביוב הורג אותי, אני מחפשת עכברים עם זכוכית
ביד. אני שומעת רעש רקיעות מעלי, הם צועדים מחפשים ברשעות.
הנה, מצאתי אחד, עכבר קטן אחד, אני קטנה, הזכוכית קטנה, בזריקה
קטנה נוגעות בו, בעכבר הקטן בנגיעה קטנה והורגת אותו בתוך
הביוב הקטן. הנה רק אדליק אש קטנה, עם הגפרור הקטן ואצלע אותו
לזמן קטן.
יאמי... איזה ארוחה, אומנם קטנה אבל טעימה, אני מרגישה בגרון
שלי את הזכוכית הקטנה, טוב לא נורא היא תייצא כבר איכשהו.אני
ממשיכה לכיוון הגטו לאבא, לאימא, לחדר הקטן. אני יוצאת מהביוב
בשקט קטן ומחפש את השביל הקטן הביתה. "עצרי, טיפשה" הוא צועק
לי. אני קופאת במקומי ואילו הוא קרב אליי. בואי את נוסעת
במשלוח הבא לבד. הוא תופס אותי ושולח אותי לאושוויץ הגדולה.
רכבת, ריח המוות מלווה אותי הם נופלים לידי. עברו ימים העכבר
עזר לי חבל שלא אכלתי עוד עכבר. הרכבת עוצרת לפתע ואני מוצאת
את עצמי מיידלה הקטנה ליד השלט הגדול של העבודה המפרכת. איזה
יופי הכול נגמר, עוד רגע וזהו.

הצילו, איזה פחד, עוד פעם אני מתעוררת במיטה שלי. הכול כל כך
מוחשי, כאילו זה היה אתמול. אני קמה לחדר של אימא ודופקת לה על
הדלת. אימא יוצאת שערוריית . "מה קרה נטע? למה את ערה". "אימא
עד פעם חלמתי על הנאצים" אני אומרת בוכייה. "לא נורא נטע שלי,
את יודעת שיש לנו צבא גדול וחזק עכשיו, ומדינה ממשלנו, ושזה
היה לפני 50 שנה, נכון נטע שלי?" כן. בואי תעשי מקלחת. "לא
רוצה, אימא " בואי אני יעזור לך. אימא מוליכה אותי למקלחת. היא
מדליקה את התנור שיחמם לי את החדר. המים זורמים לאט והאדים
יוצאים כגז. "אימא תפסיקי את המים בבקשה, אולי היטלר שם שם
גז". "לא נטע שלי, הוא מת כבר". " אז אולי הניאונאצים שמו מי
יודע השתלטו על המקורות המים". "לא נטע שלי אז היו מודיעים
בחדשות, בואי התקלחי התרענני, אני יודעת שזה יום ראשון שאת
לומדת על השואה את ילדה קצת גדולה" אימא אומרת ויודעת שאני
עדיין קטנה. כולה בת 6 כיתה א'.
אני מתקלחת במים חמים נעימים מלטפים, מבלי שיצאו גזים כמו
חשבתי.

בבית ספר קרני מספרת לי שהיא הולכת לפסיכולוג, כי היא כל כך
מתוסבכת עם החיים שלה עד כי היא צריכה פסיכולוג. אני מחייכת
אליה ברכות לבביות, ואומרת לה כי אני פה בשבילה. נשיקה קטנה
מתעופפת לה ללחי האדמדמה שלה. אני חושבת בליבי, "באמת ילדה
שזקוקה לעזרה הנפש שלה צריכה איש מקצוע, קצת מבולבלת, קצת
פחדנית אך יודעת כי לחפש בנרות את התשובות הוא אינו הפיתרון".
קרני שואלת אותי למה אני כל כך הרבה חושבת. אז אמרתי לה שיום
אחד אולי אני אסבר לה את תאוריית גלגול הנשמות שלי..