אני סוגרת את החלון על הלילה הירושלמי, שאני כל כך מנסה לשנוא
ולא מצליחה.
הרוח הריחנית, שעד לפני רגע טפחה בקלילות משגעת על הפנים שלי,
פוגשת בקיר האיבה המדומה וממשיכה הלאה וכך גם נעלמים הכוכבים,
הברוש, קיר בנוי מאבנים ירושלמיות שלמרות כל מה שאומרים לא
מספרות כלום, ודוד שמש שתמיד פולש לתמונה המושלמת ופוגם בחלקי
הפאזל הלילי.
מתחיל להיות ריח של סתיו, רמז רחוק של גשם שמבטיח לשטוף את אבק
הקיץ האפור מתוך נקבוביות העור העייפות שלי .
קול זימרת הצרצרים מצליח לפלוש לתוך החושך שלי וכך גם הימהומה
של היונה שהחליטה להתיישב באדנית שבחלון, שהפכה כבר מזמן לבית
קברות לגרניום.
אני מתפתלת על הריצפה ומנסה לצלוב את עצמי, למסמר את השיעמום
הסתמי שלי ולהפוך אותו לדיכאון קדוש ומוצדק ,אבל לא מצליחה.
עכשיו אין לי דבר להיאחז בו. אפילו לא אותו דיכאון שייתן לי
הילה זוהרת וסיבה להתלונן. נשאר לי רק השיעמום, אותו דבר שלא
טורח אפילו לרוקן, שלא לדבר על למלא אותך.
התחלתי לתופף עם הרגלים על קיר הגבס. זהו אני אהיה מתופפת
קירות גבס וכולם ינהרו לראות את הפלא החדש והמיותר....
הקיר נפרד מהקירות האחרים ולפני שאני מבינה מה קורה הוא נופל
ברעש אדירים וחושף את ישבני הלבנבן ורגליי המורמות, שעדיין
בטוחות שהן נשענות על קיר, לעיניי הרחוב הישנוני של שתיים
בלילה, שבטח חושב שמדובר בנפץ או מקסימום פיגוע.
אני מתעוררת בחטף לתוך מציאות החדר הסגור, שמריח כשילוב של ריח
פה, זיעה, חלומות נרקבים ובגדים שזרוקים כבר חודשים בסל. לא
טוב.
אני אכתוב את "יומנה של משועממת" שיהפוך לתנ"ך של ההמונים.
אני אפרוץ לשמיי העולם כמו הפרה שקפצה מעל לירח...
אני רוצה לפשק את הרגליים ולהשתין על הריצפה ולראות איך
המרירות הפנימית שלי מעכלת את הרצפות ויוצרת פתח עגול, שיוביל
לתוך מחילת הארנב הפרטית שלי.
הלכתי לשירותים.
הסתכלתי בפרופיל במראה. נראית בהריון עם בטן עגלגלה ושדיים
גדושים ואני אלחץ עליהם בחוזקה ואמטיר חלב לתוך כל הפיות
הפעורים שירצו עוד ועוד.
הנה הפכתי למריה הקדושה.
איפה הכדורים שלי?!